"לחנך ילד הרי זה לשאת את נפשו בידיך"
(אלן קי)
בבסיס הכל עומד האדם – התלמיד, והרצון האמיתי של צוות בית הספר לעשות לו טוב.
לשם כך גם הצוות צריך להביא את האדם שבהם ולהתחבר אל האדם שבילד.
גישת היסוד – כן
כן זה אפשרי. אני רוצה לאפשר, אני רוצה שיקרה מה שהתלמיד מבקש.
כן אני מאמין שהתלמיד מסוגל. מסוגל להצליח ומסוגל להתמודד עם כישלונות ואכזבות.
כן אני מאמין שהתלמידים אינטליגנטים ורציונליים ואני צריך להבין ממה הם מונעים ואיזו עזרה הם צריכים כדי להצליח.
כן יש בי את היכולת לתת לתלמידים את מה שהם צריכים.
כן באמת אכפת לי, אני באמת רוצה לעזור ולעשות טוב.
את אמון התלמידים יש לרכוש
עליכם לרכוש את אמון התלמידים, הוא לא נתון לכם. עליכם לזכות בו.
תוכיחו שבאמת אכפת לכם, תוכיחו שאתם באמת משתדלים לעזור ולא מונעים מאינטרסים אחרים , שגרות ונהלים.
תוכיחו שכשאתם מתעקשים על משהו יש לזה הצדקה.
תוכיחו שאתם רואים אותם, אנשים, כל אחד בפני עצמו.
הימנעו מאמירות לא אמינות כמו "קודם כל אני ממש שמחה שיוצא לנו לדבר ככה בשקט אני תמיד שמחה לשוחח עם תלמידים" ( באמת? אז למה אף פעם לא יזמת איתי שיחה עד היום?)
"בטח שאתה יכול אני לגמרי מאמינה בך "– ומה את מתכוונת לעשות כדי שאצליח? אם אתם לא מאמינים לרגע שהוא יצליח ולא פועלים לשם כך אל תגידו את זה.
הגדרת מטרות מדויקת
המטרה היא לעשות טוב לתלמידים. להכין אותם לחיים. לתת להם כלים (ביניהם גם תעודת בגרות ויכולת למידה) ולפתח בהם מסוגלות ותחושת ערך עצמי. אלה יעמדו לרשותם במקומות בהם יצטרכו להתמודד בכוחות עצמם.
הכלי המרכזי שלנו: מערכת יחסים
יחס אישי, כבוד , אמונה בתלמידים, רכישת אמונם של התלמידים, קשר מתמשך, אינטראקציות שלא למטרות לימודים ומשימות, התאמות ומענים אישיים, שמחה והנאה.
התעניינות בדברים שהילדים עושים מחוץ לבית הספר, הכרות אישית שיחות על אקטואליה, התעניינות בחיים שלהם באופן כללי, הומור, שיחות חולין , קשר מעבר לשעות בית הספר וכדומה.
איך זה נראה בפועל?
הקשבה – אמיתית. על מנת לוודא שהקשבנו נשאל את התלמידים וההורים מידי פעם ובסיום המפגש :האם אני מבינה אותך נכון? האם זה מה שהתכוונת? האם נתתי מענה? יש עוד משהו שאתה רוצה או מרגיש שלא התייחסתי אליו? האם אני יכולה לעזור לך במשהו נוסף?
פתיחות, גמישות, יצירתיות – למילים כלליות אלו כמה משמעויות מעשיות:
אם יש צורך או בקשה לעשות דברים אחרת: לא חייבים להיענות, אבל חייבים להתעניין באמת, לסטות מהשביל, לחפש מענים לא שגרתיים. יש לבחון את הבקשה אל מול השגרה ולבדוק האם זה באמת פוגע במטרות שלנו? באמת בלתי אפשרי לעשות את הדברים אחרת, לפי בקשת התלמידים?
לא חייבים לסגור הכל בשיחה אחת. כדי לאפשר את התנועה הזו , קחו פסק זמן לברר, לחשוב, לאסוף מידע. זה לא משדר שאתם לא מטפלים אלא רצינות ומאמץ כל עוד אתם זוכרים לחזור עם התשובות ותוך פרק זמן שלא עולה על מספר ימים בודדים.
פתיחות מחשבתית המביאה בחשבון שהילדים צודקים, יודעים מה הם רוצים, מה נכון להם, איך לעשות את הדברים. שיש לנו מה ללמוד מהם בכלל ובטוח שלגביהם. זה לא אומר שהם באמת תמיד צודקים.
זה לא אומר שגם אם הם צודקים תוכלו לעשות הכל בדרך שלהם. אבל זה אומר שצריך להחזיק את האפשרות שהם צודקים. לדוגמה, שאין להם בעיית התארגנות, יש להם סדרי עדיפויות אחרים והם מודעים למחירים ועושים בחירה רציונלית.
כפי שתלמיד אחד אמר "אני מבין הכל אבל עם כל הכבוד בגרות אפשר לתקן, זה לא קל אבל אפשרי. את חוויות הנעורים והדברים האחרים שאני עושה, לא תהיה לי עוד הזדמנות לחוות ולעשות".
פתיחות לכך שמשהו עומד להשתנות– תלמיד שלא היה טוב יתקדם פתאום, תלמיד שהתנהג בצורה בעייתית באמת מתכוון לעשות שינוי, הורים שלא טרחו עד כה באמת מתכוונים להיות מעורבים עכשיו. אולי זה לא יקרה, אבל צריך להחזיק את האמונה שאולי כן ולתת לזה הזדמנות.
מעקב והתמדה או "חתירה למגע " – לחזור אל התלמידים או ההורים באופן יזום. לעקוב אחרי הדברים. לשאול מידי פעם "מה שלומך, איך הולך, האם מה שקבענו באמת עוזר? " גם אם הפניתם טיפול לגורם שלישי בבית הספר או מחוצה לו. גם אם העברתם את הדברים לאחריותו של התלמיד.
זה משדר שבאמת אכפת לכם ופותח דלת לתלמיד להגיד שבפועל זה לא עוזר. או שהוא צריך עוד עזרה.
דוגמה מהסדנה: אם התלמיד שלנו לוקח על עצמו להתכונן בקיץ לעליה לחמש יחידות, והמטרה שלנו היא באמת לעזור לו להצליח, אז למרות שאנחנו בחופשת קיץ אפשר ליצור אתו קשר, לעודד, לשאול אם צריך עזרה, לשדר שאנו כאן בשבילו ומאמינים בו. את זה כמובן נעשה רק אם אנחנו באמת מאמינים שהוא יכול לעשות את השינוי, שלנו יש את הכוח לעזור לו בזה, שגם אם הוא לא יצליח הוא יוכל בעזרתנו להתמודד עם האכזבה. רק אם באמת יש בנו רצון שהוא יצליח.
התעניינות כנה – לפעמים תלמידים יביאו לשיחה דברים בלתי צפויים. מורה שלא סוטה מהדרך ולא מתעניין בדברים שהובאו לפניו לא ירכוש את אמונם של התלמידים.
דוגמאות:
אם תלמיד מדבר על מעבר מגמה וזורק לחלל החדר שאין לו חברים – עצרו והתייחסו לזה
"אני עוצרת שנייה, אתה אמרת שאין לך חברים והייתי רוצה לשמוע על זה יותר. איך אתה מרגיש עם זה? (צאו מנקודת הנחה שלא כולם סובלים מאוד כי לאנשים שונים יש צרכים חברתיים שונים, יש ילדים שימצאו קבוצת שייכות מחוץ לבית הספר). יש משהו שהיית רוצה שאני אעשה בהקשר הזה? האם מציקים לך? היית רוצה שנשב על זה ונראה מה אפשר לעשות כדי לשנות את זה"
אם תלמיד אומר שאתם לא מכירים אותו עצרו והתייחסו לזה
"אני מצטערת שככה אתה מרגיש/האמת שיכול להיות שאתה צודק והייתי רוצה לשנות את זה. אני אנסה ואני אשמח אם תשתף אותי. וכרגע חשוב לי לדעת מה בהקשר של השיחה הזו אתה חושב שחשוב שנכיר בך?"
אם תלמיד אומר שהוא לא לומד כי הוא מתאמן, שאלו אותו מתוך עניין אמיתי על התחביב.
אל תסתפקו ב- "אה איזה יופי". תשאלו שאלות שמשקפות התעניינות אמיתית. כמו מה זה אומר? כמה שעות אימונים זה מצריך? איפה הוא מופיע/לומד/מתחרה, איזה סוג מוסיקה הוא אוהב לנגן/איזה סוג שחייה הוא מתמחה וכדומה? מה הוא אוהב בזה? ועוד
מיקוד בילד, בנושא ובפתרון הבעיה– לא תמיד קל לנו לטרוח, להיות אמפטיים, להתאמץ על משהו שנראה חסר סיכוי, לסטות משגרה, להמציא את הגלגל. חשוב לנהל את הרגשות שלנו, להישאר ממוקדים בתלמידים ובמטרות.
במקום להתמקד במה היה עד כה, או בקשיים, או באין ספור המשימות האחרות שעל השולחן שלכם, התמקדו בחיובי – מה אפשרי, מה טוב בבקשה של התלמיד, מה הצליח לכם, מי יכול להיות שותף שלכם, מה כולם ירוויחו מזה שתעשו את זה.
אל תגוננו עליהם, הכינו אותם לחיים ולוו אותם– החיים יזמנו לילדים אין ספור הזדמנויות ורק האומץ לנסות יקדם אותם. החיים גם יביאו לפתחם אין ספור אכזבות קטנות או גדולות. האומץ לנסות והיכולת להיות מאושר תלויים ביכולת להתמודד עם אכזבות וחוסר הצלחות.
אם נחזור לדוגמה מהסדנה, אל תבטיחו להם שיתקבלו לחמש יחידות או מדעים או יחזיקו שם מעמד. אבל עודדו אותם לנסות והציעו את עזרתכם.
"אם אתה רוצה אני איתך. בוא נראה מה זה מצריך ואיך אני יכולה לעזור. זה אולי לא יהיה קל, אני לא יכולה להבטיח לך שנצליח אבל אני כאן ויחד אני מקווה שנצליח".