אמפטיה
כפי שראינו אמפטיה היא מרכיב מרכזי בניהול מערכת יחסים, דיאלוג והיא גם מרכזית בניהול פתרון קונפליקטים.
האמפטיה לא רק שמאפשרת לנו לראות את הדברים מזווית ראיה נוספת, אלא שהיא משדרת שאנו מודעים לקושי של האחר ומתייחסים אליו. האמפטיה מאפשרת לאחר לבטוח. יתרה מזאת, לעתים אנשים נאחזים בפגיעה כיה ם רוצים הכרה בה, הם רוצים לדעת שאנחנו מחזיקים את הרגשות שלהם אצלנו. אמפטיה מראה לאחר שאנו מחזיקים אותו בתוכנו, שאנחנו לא פועלים מחוסר רגישות. זה מתחבר לכך שכולנו צריכים אהבה או לפחות אמפטיה.
האמפטיה לא רק משחררת ומגייסת אלא גם מחזקת את ההבנה שיש סיבה לפעולות שלנו.
שיתוף – עבודת צוות
במקום התפיסה המסורתית של "אני יכול לבד, אם אני פונה לאחרים סימן שנכשלתי" מומלץ דווקא לעבוד בשיתוף פעולה בין מבוגרים. המורה לא צריך להתמודד לבד או להרגיש לבד. הוא לא נשפט על ידי האחרים. המטרה היא לגייס מה שיותר מבוגרים להתמודדות. גיוס ל מבוגרים – קולגות, הורים, ולפעמים מעגלים נוספים – מחזקת את המורה, מרחיבה משאבים, מאפשרת הסתכלות רחבה יותר, מאפשרת לכל אחד מהמבוגרים לפעמים לקחת צעד אחורה ולדעת שיש מישהו אחר שמחזיק את הדברים.
אבל בנוסף, זה מונע מצב שהילדים מנסים בכוונה ליצור חייץ ומשדר להם שיש עולם שלם של מבוגרים שגויסו לטיפול בבעיה ואין לנו כוונה לוותר. לא עליהם, לא על מניעת הנזק או פגיעה. בניגוד למה שלפעמים אנו חושבים שהילדים ירגישו שכל עולם המבוגרים קם עליהם , מה שיכול באמת לקרות בהתחלה, הילדים ילמדו שלא רק שהמבוגרים מנהלים את הדברים אלא שהם יכולים לסמוך על המבוגרים שיטפלו בדברים. לאורך זמן הדבר דווקא מחזק את תחושת הביטחון של הילדים.
נוכחות – פיזית ונפשית
נוכחות פיזית ורגשית. נוכחות בכל מרחב בבית הספר – מסדרונות, בכיתה, בין הספסלים בכיתה, ליד חדרי השירותים, בחצר, פינות בחצר או במבנה בית הספר. נוכחות בהתקרבות פיזית אל התלמידים במהלך השיעור. נוכחות של תקשורת במצבים בהם הילד לא לידנו (מושעה, חולה וכדומה).
נוכחות רגשית שנתעניין בהם גם כשאין לנו אינטרס אלא פשוט כי אכפת לנו.
מיקוד במטרה – פתרון בעיה
אני פועלים כדי לשמור על הילד ועל האחרים. ההתנהגות הבעייתית חייבת להפסק. מה אנחנו עושים כדי שהיא תפסיק. לכן נמנע משיפוטיות לשם שיפוטיות, מכעס, מווכחנות. השיחה צריכה להיות על מה עושים כדי להביא שינוי. נתייחס לרגשות אבל הם לא מוקד השיחה ולא ימנעו אותנו מחיפוש פתרון
התמדה וסגירה
התלמידים ידעו שאנחנו רציניים, שהם צריכים לשנות או להפסיק התנהגות או לחילופין שהם יכולים לסמוך עלינו, אם הם יראו שאנחנו מטפלים בדברים עד הסוף. לפעמים זה אומר תהליך, לפעמים זה אומר חזרתיות, לפעמים זה אומר התעקשות ברגע מסוים, חזרה אל הדברים לאחר זמן מה, עירוב גורמים נוספים ועוד. לא פעם הסיבה לכישלון טיפול נעוצה בחוסר התמדה, סגירה. אמרנו ולא עשינו, עשינו חלקית או חד פעמי, עשינו ולא בדקנו אם עבד.
שקיפות
לא פעם בתי ספר מטפלים בדברים אבל נמנעים מלשתף אחרים בזה.
חוסר השקיפות יוצר:
- חרושת שמועות
- בהלה כשהדברים מתגלים
- חוסר אמון כי ישי פער בין האמירות (זה בטיפול) ומה שרואים בשטח
- חוסר אמון כי לא נראה שהדברים מטופלים
- הפסד של הזדמנות להעברת מסר והשפעה על האחרים– אם הילדים רואים שיש תגובה זה מעביר מסר ומראה שגם כלפיהם תהיה תגובה אם יברחו להתנהג ככה. ומצד שני זה מראה שהם יכולים לסמוך על הצוות שהוא שומר עליהם ומטפל בבעיות.
לכן ככל שנשתף יותר, ככל שנייצר נראות לדברים, ככה עבודתנו תהיה יעילה יותר ותיתקל בפחות קשיים.