חזרה לתפריט “ארגז הכלים”

אספקטים פיזיולוגיים:

מדובר בחומר פסיכואקטיבי שמשפיע על תפקודי המוח  מכך נובעת תחושת ההיי ומכך נובעים בין היתר השימושים הרפואיים.

ישנם סוגים שונים של מריחואנה שעובדים על חלקים שונים במוח.

חלק גדול מהם מכילים את החומר THC  שנקשר לקולטנים בתאי העצב של המוח ומשנה את תפקודם.

לכן המריחואנה משפיעה על חלקי מוח שונים כמו המוח הקטן האחראי על תפיסה מרחבית וקואורדינציה,  ההיפוקמפוס האחראי על זיכרון לטווח ארוך ויכולת ניווט , קליפת המוח האחראית על שפה, זיכרון, רגש קריאה ועוד.

להלן חלק מההשפעות שרשמו במחקרים ובעדויות בשטח (מידי מטפלים – רופאים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים מרכזי גמילה וכדומה)

תחת השפעת החומר השפעות מתמשכות
  • תחושת ה”סוטול” קשורה להפרשת דופמין שקשור לתחושת הנאה. היא גם משפיע על החשק המיני והתיאבון.
  • פגיעה בשיקול דעת/לקבל החלטות
  • פגיעה  ביצירת זיכרון חדש-למידה
  • פגיעה ביכולת מעקב אחרי אובייקטים זזים
  • פגיעה בשפה ולכן בחשיבה מופשטת
  • פגיעה בשיווי משקל, קואורדינציה, זמן תגובה ועד – כלומר פגיעה תחת השפעת הסם בתפקודים רבים.
  • מעלה את קצב הלב ב- 50% מה שעשוי ליצור מצבי סיכון.
  • שינויים במבנה המוח שאחראים בין היתר:
  • ליכולת לשמר מידע חדשה ולהפוך אותו לזיכרון נשלף לטווח ארוך
  • בזיכרון לטווח קצר
  • תפיסה מרחבית (למשל היכולת לזכור דרך)
  • חשיבה שאינה קונקרטית בשל פגיעה ביכולות מילוליות ופגיעה באונה הפרונטלית האחראית על תפקודים חברתיים –פסיכולוגיים.

מעבר לזאת ישנן השפעות נפשיות:

יש קשר חזק בין שימוש בסמים להתקף פסיכוטי .

עקב שימוש פעם בשבוע ויותר עולה כמות האנשים המפתחים הפרעות חרדה מ- 11% ל- 26%

הדבר נכון הן לצעירים והן למבוגרים אולם בקרב בני נוער הסיכון גדול יותר.

מרבית מחלות הנפש הקשות (סכיזופרניה, אישיות גבולית וכד) מתפרצות בגילאי 16-18 כלומר לא ניתן לדעת בגיל ההתבגרות האם לילד יש נטייה או חולשה מסוימת שבגללה שימוש במריחואנה עשוי להיות מסוכן .

סערת רגשות הקשורה לגיל ההתבגרות עשויה להתעצם תוך שימוש בסמים מעצם היותם משבשי תחושה ולתרום לתחושת חוסר מוצא וייאוש שתוצאותיה עשויות להיות התאבדות.

אז מה אנחנו אומרים?

שגם אם יש מחקרים סותרים וטענות הפוכות, איך אפשר להתעלם מכמויות מידע גדולות בדבר פגיעה?

למה שאדם צעיר בריא ירצה להמר על המוח שלו רק בשביל קצת כייף?

טענה : מריחואנה עוזרת להרבה מאוד מחלות ותופעות לוואי של טיפולים.

נכון, אין על זה ויכוח.

אבל מה זה קשור?

גם אקמול מקל ובכל זאת פוגע בכבד, כימותרפיה מצילת חיים והורסת את הגוף, רטלין מאפשר לאנשים שלא יכלו בעבר ללמוד ולהתקדם בחיים ולבצע משימות אבל יש  לו מחירים (כמו אובדן תאבון, אפטיה ועוד).

אז כשיש לנו בעיה לפעמים המחירים שווים את העזרה שנקבל מחומר מסוים.

וצריך לזכור שמריחואנה לא מרפאה דבר, היא מקלה על סימפטומים.

אבל כשאין לנו בעיה, למה לקחת את החומר ולהסתכן במחירים?

טענה: מריחואנה לא ממכרת

זה נכון שלהרבה סוגי מריחואנה אין השפעה של התמכרות פיזית אצל רוב האנשים. ובעיקר אם אין שימוש יום יומי בכמויות.

אבל זה לא במאה אחוז נכון. ,יחד עם זאת מחקרים מדברים על התמכרות בקרב 10%מהמשתמשים בגלל שיבוש חוזר של פעולת המוח.

בקרב בני נוער – אנשים שהחלו שימוש בגיל צעיר האחוזים עולים מעל 15%.

הפסקה של שימו שבחומר אצל משתמשים קבועים יכולה להביא לבעיות שינה, חוסר תאבון, עצבנות וכמובן כמיהה לחוויה.

בכל מקרה קיימת  ההתמכרות הנפשית חברתית.

1/3 ממשתמשי הקאנביס מפתחים CUD – הפרעת שימוש בקאנביס – תלות ושימוש לרעה

יש עלייה הדרגתית בסובלים מהפרעה זו בעשורים האחרונים ובהפניות לטיפול

כישורי חיים והתפתחות

פגיעה בהתפתחות אישית

גיל הנעורים הוא הגיל בו ילדים אמורים לפתח הערכה עצמית וכישורי חיים.

אם בשלב בו אנו אמורים לפתח תחושת מסוגלות, בטחון עצמי שיהיו לנו חברים, שאנחנו מסוגלים להתמודד, שאנחנו נשיג בני/בנות זוג, להרגיש נוח עם עצמנו גם כשאנחנו צוחקים, רוקדים משתוללים משתחררים – אנחנו לא מתמודדים ולומדים אלא פותרים את הכל בעזרת חומרים שפשוט משנים לנו מצב תודעה, החסר הזה, ילווה אותנו בחיים.

אם בשלב בו אנחנו צריכים לפתח זהות אישית, אנחנו מבלים חלקים שלמים תחת השפעת חומר וניתוק מעצמנו, הדבר פוגע שיכולת שלנו לגבש זהות זו.

תלות נפשית חברתית

נובעת ישירות מהאמור לעיל

אנחנו יוצרים “יחד” דרך העברת הג’וינט (או הבקבוק) ותפיסת ראש

אנחנו נרגעים דרך החומר

אנחנו משיגים הנאות דרך החומר

אנחנו חושבים ומאמצים את תפיסה ש”כייף” זה לתפוס ראש (מאלכוהול, מריחואנה או מסמים אחרים)

כל אלה נדע לעשות רק בעזרת החומר ונרצה לחזור לתחושות האלה, לא בהכרח כי זה באמת הכי כייף.

נאבד אמונה שאפשר בלי.

ומה עוד אנחנו אומרים?

שבעצם בשימוש אנחנו מוותרים על:

האופציה התפיסתית שאנחנו יכולים בלי, ושיש הרבה כייף גם בלי חומר

היכולת לשמוח/להשתחרר מהמקום הכי אמתי ופנימי שלי. זה המקום שנוגע הכי חזק ומוחשי בנשמה. לא המקום שמעורפל בשל חומר.

החוויה של להתפוצץ מצחוק , להראות אולי אפילו מגוחך בריקוד ולדעת שבכל זאת נוח ושמח לנו עם החברים שלנו שם.

חציית קווים אדומים מהווה פתח להמשך

לא בגלל תלות פיזית.

בחירה בהפרת החוק, הסתרה ושקר מעולם המבוגרים ולקיחת סיכון –

כשנער/ה צעירים מתרגלים לעשות את כל זה, קשה מאוד לחזור אחורה. הפחד מחציית גבולות שומר עלינו.

לכן גם אומרים שמריחואנה היא לא פעם “שער כניסה לשימוש בחומרים”.

כי כש”הברק לא מכה” אנחנו מתרגלים לחשוב שחציית הקו לא נוראית בכלל. אז אם לא הייתה לי חוויה נוראית אני אחשוב שכנראה אין סכנה. ויש. אולי לא תמיד, לא לכולם בכל שימוש אבל יש.

באופן כללי אנשים שמכניסים חומרים זרים ומשני תודעה לגוף מועדים יותר להכניס חומרים נוספים בעיר כאלה שתפיסתית נראים דומים – אלכוהול, סמי פיצוציות, כאלה שהחברה משדרת לנו שהם לא מאוד מסוכנים והשימוש בהם הוא נורמטיבי.

לחץ חברתי, נורמה והיכולת לעמוד מול אלה ולהפעיל שיקול דעת אישי

אין ספק שהיום שימוש בחומרים פסיכואקטיביים הוא נפוץ, מוצג כמגניב, נורמטיבי.

החברה משדרת שזה נורא כייף, כולם עושים, “נו תשתחרר, די כבר להיות כבד”, וזה בכלל לא מסוכן כמו שאומרים.

המסרים של החברה מפעילים למעשה לחץ חברתי פסיבי על הנוער.

ילד שכבר ניסה, ייתפס לא פעם על ידי החברים כמי שמשתמש ולכן יהיה עליו יותר לחץ לעשות שימוש חוזר או לנסות חומרים נוספים לעומת ילד שמציב קו מאוד ברור של אי שימוש.

לכן ילד שלומד להתנהל לפי הנורמה והלחץ החברתי לא מפתח את היכולת לחשוב לעצמו, לבחור לעצמו או לעמוד אל מול הלחצים החברתיים. לעומת ילד שבוחר תמיד לשאול את עצמו – מה טוב לי? מה אני רוצה לעצמי?

האם אנחנו לא רוצים להיות אנשים חופשיים שעושים בחירות חופשיות?

החוק

שימוש במריחואנה לפי מרשם שניתן על ידי רופא לאדם המשתמש הוא חוקי.

כל שימוש אחר, ללא מרשם או בחומר שהושג על ידי מרשם שאינו של המשתמש אינו חוקי.

העונש על החזקה לא חוקית לשימוש אישי יכול להגיע ל- 3 שנות מאסר.

החזקה בכמות לשימוש מסחרי עד 20 שנים.

המשמעות היא שהמשתמש שימוש חברתי בחומר עובר על החוק.

בין אם יש או אין אכיפה.

המשמעות היא:

המשתמש הוא עבריין

במידה וייתפס ייתכן ויירשם רישום פלילי

גם במקרים ברישום ראשון לא ייפתח תיק ולא ינקטו צעדים, יש לזכור שבמידה ויהיה רישום שני ייפתח תיק פלילי על שתי העברות.

כמובן שתיק פלילי, אבל גם רישום,  יכולים להשפיע על תפקידים בצבא, מוסדות להשכלה גבוהה ועבודות עתידיות.

גם אם לא נרשם, אבל מקומות אלה ובעיקר הצבא יגלו שהנער/ה משתמשים, הדבר יפגע ביכולת שיבוץ וקבלה.

במקרים מסוימים בהן בני נוער מעורבים, לצורך מניעה כבר מהרישום הראשון יערבו גורמי רווחה וחוק כגון קצינת נוער שתהיה במעקב.

במידה ומגיע מידע למשטרה, גם אם לא מוגש כתב אישום, הדבר יכול לגרור חיפוש בבית /ברכב/על הגוף ולקיחה לתחנת המשטרה לצורך חקירה.

לא פעם מטרת המשטרה היא לא רק מניעה אלא להגיע לסוחרים ולספקים ובני הנוער עשויים למצוא עצמם מעורבים בתהליכי חקירה אלה.

עבירה על החוק אם כן עשויה להביא להשלכות קשות.

ומעבר לזה – מתי אנשים נורמטיביים הפכו לעבריינים ומוכנים להסתבך אולי עם המשטרה ועם סוחרי סמים והכל בשביל קצת כייף?

ההשלכות שאיש לא רוצה לדבר עליהן ורובנו לא רואים

אחרי שהכל נכתב ונאמר וידוע

בכל זאת בני הנוער ייטו לומר – לי זה לא יקרה.

כולם משתמשים והנה עורכי דין, רופאים, אנשי משפחה, אנשי עסקים עשירים שמצליחים בחיים.

וזה נכון.

אבל מה שרובנו לא נדע זה:

מי חווה “סרט רע” ולכן לא משתמש יותר

מי מנהל את חייו סביב החומר –

לא יוצא לחופשות משפחתיות מעבר לימים בודדים כי הוא לחוץ לחזור לחומר

מגיע הביתה ורץ לסם במקום לילדים ובני הזוג

בוחר דירה במקום בו השכנים לא יעשו לו צרות ויש מרפסת לעשן בה

בוחר עבודה לפי ההפסקות בהן יוכל לעשן

לא סגור על עצמו ולא מפוקס

תקוע ונטול מוטיבציה – כי התרגל לוותר על דברים בשביל החומר (ראו את הדברים הראשונים עליהם וויתר בגיל הנעורים ורשומים מעלה) , כי מנחם את עצמו על כל תסכול/קושי/אתגר/אכזבה בהרגעה של החומר, כי המשיכה לסוטול תמיד תהיה חזקה יותר מהרצון להתמודד עם קושי.

סובל מסוג של דכאון

סובל מהעדר מוטיבציה ונטייה להתחמק מאתגרים

מה בן/בת הזוג שלו חושבים עליו

מה הילדים שלו לומדים ממנו

איך החברים שלא בקטע מתבאסים מזה שכבר אין כייף ושיחות וקירבה כמו פעם כי הכל סביב הסם.

איך החברים שלא בקטע מרגישים פתאום לבד, מרגישים שרואים אותם בתור החריגים הלא בסדר, כמי שהורס את הכייף.

כמה דייטים נגמרו בלי כלום כי עלה הפער בגישה לסם

ובשורה התחתונה, כולנו כחברה

מקבלים עוד ועוד ועוד חציות גבול.

מפסיקים לשאול את עצמנו שאלות כי “זו הנורמה”.

מוכנים לחיות עם תאונות דרכים בגלל שכרות, פגיעות וזילות מינית תחת השפעת חומרים, אזורים מסוכנים כי נמצא שם נוער תחת השפעת חומר, אנשים שמוקד חייהם הוא ההגעה לסוטול הבא.

חלקנו נראה את הילדים שלנו, החכמים, יפים, נחמדים, שהשיגו תעודת בגרות חלומית, הדריכו בתנועת הנוער היו חביבי הבנת/בנים  – כל מה שחלמנו – לא מגיעים לשום מקום ובמקרה הגרוע אף מאבדים את חייהם.

כי

אנחנו לא רוצים או לא יכולים להפסיק בעצמנו ואנחנו משתמשים ותלויים בחומרים פסיכואקטיביים בדיוק כמו הנוער

אנחנו מרגישים חסרי אונים או אין לנו כוח להתעמת או שאנחנו מפחדים לאבד אותם

כי מי שאומר היום משהו נגד נחשב “כבד” ולא מגניב.

אנחנו מוותרים על הזכות והבחירה ואולי אפילו הרצון להגיד יש דברים טובים ויש דברים פוגעניים, יש דברים מקדמים ויש דברים חוסמים. בכל מיני תחומים בחיים.

אנחנו מעקרים את ההורים ואנשי החינוך והיכולת שלנו להכווין את הילדים היקרים שלנו למה שיעשה להם טוב בחיים.

איפה נעצור? האם נעצור?

עד מתי  למרות שאנחנו מסכנים את עצמנו, את המטרות שלנו  ואנשים, ממוקדים בכל בילוי ומפגש בחומרים,

נמשיך לספר לעצמנו שזה רק קצת כייף לא מזיק שהוא ממילא בחירה אישית וחופשית?