“תראי, אבל אני …ואצלנו נהוג ש…”

“אבל זו המציאות, כל החברים שלו, כל המדינה שלנו מתנהלת ככה”

“אבל בימינו, כולם עושים את זה”

בין אם זה תהליך גיבוש עמדה ארגונית, הדרכת הורים בנושא גבולות, או סדנה בנושא מניעת הטרדה מינית במקום העבודה – הסוגיה של “אבל זו המציאות” חוזרת על עצמה ומהווה סוג של מכשול או הצדקה לחוסר שינוי.

אין ספק שכולנו מתנהלים ואף מעוצבים על ידי המציאות בה אנו חיים. למעשה זה תהליך חברתי בריא שהרי זו מהותה של סוציאליזציה – חניכה של האדם לחיים בקבוצה. נורמות מכוונות אותנו, מגדירות לנו ציפיות מאתנו וגבולות אותם אסור לנו לעבור.

זה משרת את הקבוצה, והתנהלות תקינה של קבוצה, מגינה על הפרטים ומשרתת אותם.

אבל לפעמים, בשל סיבות שונות, הנורמות מפסיקות לשרת את הקבוצה באופן מיטיב.

זה יכול לנבוע מגורמים שונים – שינויים שקשורים לזמן והתפתחות, גורמי כוח והשפעה בעלי אינטרסים אישיים, נושאים שהקבוצה עוד לא נתנה עליהם את הדעת ועוד.

כאשר הורים אומרים לילדיהם שהם צריכים ללמוד להשתלב או להתנהל חברתית ובאותה נשימה אומרים להם שהם צריכים עמוד שידרה ולא לעשות כל מה שהחברים עושים – הם בדיוק משקפים את הדילמה.

בתהליכי קבלת החלטות וגיבוש עמדה אנחנו צריכים להכיר את המציאות, להביא אותה בחשבון אבל לא לקבל אותה כמה שקובע או מספק הצדקה לחירות שלנו

העובדה שמשהו הוא נורמה קיימת עדיין לא מחייב שהוא טוב ונכון לנו כפרטים או כקבוצה.

נשמע מובן מאליו? אבל

האם כשעובד מתנהל בצורה חריגה ולא מקובלת, אנחנו עוצרים ושואלים את עצמנו אם אולי הנורמה לא נכונה?

האם כשקבוצת החברים של הילדים שלנו משפיעה עליהם בצורה שלא נראית לנו אנחנו בקלות אומרים להם לא לצאת איתם יותר או שאנחנו אומרים “טוב נו מה אני יכולה לעשות? לסגור אותו בבית לבד כל ההתבגרות?”

ולמה עוד יש גברים שמצדיקים הטרדות מיניות מסוימות באמירה “אבל אני מדור אחר וגדלתי והתבגרתי בעולם בו זה היה בסדר ל….”

בכל המצבים האלה, ללא קשר לעמדה של כל אחד ומה נכון לעשות, יש התייחסות למציאות הקיימת כמכתיבה לנו את העמדה, הבחירות או את יכולת ההתמודדות.

ממה נובע הפער? בעיקר מהקושי

קשה להתמודד עם משהו בו הסביבה לא תומכת כי זה מחייב אותנו להיות בהתמודדות יום יומית. לענות לחולקים עלינו, להישאר לבד לפעמים, למשוך תשומת לב ועוד.

הרבה יותר קל להתחבא מאחורי “אבל זה מקובל, כולם עושים, ככה זה, אי אפשר להילחם בכולם או במציאות”

זה מטיל עלינו אחריות כבדה –להיות כל הזמן במודעות, בקבלת החלטות ולא פעם בקונפליקט.

בנוסף, זה מערער את הביטחון שלנו – אולי אם כולם חושבים כך אז אני טועה? האם לא זו חוכמת ההמונים?

אז איך באמת מכריעים?

  1. הסתכלות על התופעה עצמה וההשלכות שלה ולא על מה אנשים אומרים או עושים. ההסתכלות צריכה להיות נקייה משיפוטיות עד כמה שאפשר כדי שבאמת נוכל לגבש עמדה.
  2. זיהוי הרגשות שמתעוררים בנו ולנסות להבין למה.
  3. חיפוש הרציונל לכל עמדה ולהציג לעצמנו את השיקולים לכאן ולכאן.
  4. חזרה אל ערכי היסוד כמכוונים. למשל, אם אני מאמינה בכבוד האדם, חשיבה ביקורתית או אדיבות, אבדוק אם הנורמה מביאה לידי ביטוי ויישום את הערכים שלי או סותרת אותם. זהו מצפן מוסרי פנימי.
  5. כניסה לנעליים אחרות – לנסות לשים עצמנו בנעליים של גורמים אחרים מעורבים – האישה שכלפיה נאמרת האמירה, החבר שצריך לטפל בי כשאני בסרט רע מסם, המעסיק שתלוי בביצועים שלי כדי להחזיק את העסק וגם לספק פרנסה לאחרים, הלקוח/מטופל שנמצא במשבר וצריך יחס “מחוץ לקופסה”.
  6. הגדרת מטרות.
  7. לבדוק לאן תוביל אותנו כל בחירה.

המיקוד צריך להיות בהשלכות ותוצאות ולא במה קיים ומקובל.

המיקוד צריך להיות בבחירה. לא משנה מה המציאות, על מה גדלתי ומה מקובל, האם אני בוחר שזה מה שאני אעשה או אהיה? או הילדים שלי יהיו, העסק שלי יהיה, העובדים/חניכים/תלמידים שלי יהיו?

בסוף כמו תמיד זה יחסים בין בני אדם – האם אני מסתתר מאחורי הקיים והמציאות וכולם, או מסתכל על מה זה עושה לאנשים ואם זו הבחירה שלי?

אנשים יוצאי דופן הובילו מהפכים גדולים וקשים הרבה יותר מאלה להם אנו נדרשים בהתנהגות היום יומית שלנו. החל משינוי הנורמה של קטיפת פרחי בר, עישון במקומות סגורים או שימוש בחגורות בטיחות ברכב ועד מהפכות כמו שוויון זכויות לשחורים בדרום אפריקה וזכות הצבעה לנשים. גם הם התחילו בהסתכלות ביקורתית, שאילת שאלות ובחירה למול מציאות קיימת וקשה לשינוי.

הבחירה לעצור רגע לפני שאנחנו אומרים או עושים משהו ולחשוב מה זה יעשה לי ולאחר בתמונה הרחבה יותר, איך זה מקדם את המטרות שלנו כאנשים וחברה,  היא לא בחירה גדולה או קשה במיוחד. וזו ההתחלה.

לפעמים אל מול החוויה של “מי אני אל מול המציאות ” צריכה להישאל השאלה “האם אנחנו באמת רוצים או יכולים להרשות לעצמנו לקבל כזו מציאות”?.

אומרים שהטכנולוגיה משנה את העולם במהירות שלא הייתה בעבר ואחד המאפיינים של עובדים טובים כבר היום ועוד יותר בעתיד יהיה, היכולת להיות בשינוי ולמידה תמידיים. זה אומר שזה יצטרך להיות מאפיין של אנשים רבים. מאפיין זה למעשה יחייב אנשים גם תפיסתית וגם מעשית להתנתק שוב ושוב מהקיים.

אולי אז יהיה קל יותר לעשות שינוי גם בסוגיות חברתיות.