כשהילדה המתבגרת שלנו מתלבטת אם לרדת מחמש יחידות כי היא ממש סובלת, האם אנחנו ממהרים לתת עצה? על מה היא מתבססת?

אם הבן שלנו מודיע שהוא לא מתכוון להתגייס לצבא?

אם הילדה שלנו הבוגרת מחליטה שהיא לא רוצה ילדים, מה ישפיע על התגובה שלנו?

אם הבן שלנו התקבל ל- 8200 אבל מחליט שהוא לא רוצה?

הבת מחליטה להיות טבעונית?

מה מניע את התגובה שלנו? האם אנחנו פועלים מתוך העמדות שיש לנו לגבי הנושאים, או מתוך שאיפות מודעות ולא מודעות שלנו (גאווה בילדים, רצון בנכדים) או אולי מפחדים שלנו – מה יקרה אם…ואפילו מתוך שיקולי נוחות שלנו (איך לעזאזל מבשלים לטבעונים והאם זה אומר שצריך עכשיו לבשל שתי ארוחות כל פעם?).

או האם אנחנו מסוגלים באמת לראות את הילדים שלנו כבני אדם, עם רצונות, אמונות, דעות, שאיפות, נטיות, כישרונות ולייעץ להם ממקום שעוזר להם לבדוק, מתוך מי שהם, מה מתאים להם לא לנו.

זה לא אומר כמובן לא להביא את עצמנו. יש לנו כמבוגרים ניסיון. גם הפחדים שלנו לא פעם מבוססי מציאות ויכולים לעזור לילדים לבדוק מה עשויים להיות המחירים, לאן דברים עשויים להתפתח.

אבל התפקיד שלנו הוא לעזור להם לראות את הדברים, לשאול את השאלות, לדעת מה חשוב לבדוק, להבין מה המשעות של דברים ומה עשויות להיות ההשלכות. אבל זה לא התפקיד שלנו להחליט האם לאחר ששקללנו את הכל, זה כדאי או לא, אלא להמליץ וגם זה לא תמיד. נוכל לומר מה הייתה הבחירה שלנו, כאנחנו, לא כהם.  נוכל אולי לומר “אם אני מנסה לשים את עצמי לרגע בנעליים שלך, מתוך הכרותי אותך, אני חושבת שהייתי בוחרת…”.

אני עוצרת פה מייד כדי לסייג את הדברים שלי, במובן שיש דברים שאין ספק שהם פוגעים. סמים, השמנת יתר קיצונית שפוגעת בבריאות, נהיגה פרועה ועוד. במקרים כאלה אכן לא רק שנביע דעה ברורה אלא נשתדל לפעול להגנה על הילדים.

למה זה חשוב ולמה לא פשוט להגיד את דעתנו, הרי ממילא הם יעשו מה שהם ירצו בסוף?

מכמה סיבות.

ראשית כי אם אנחנו פועלים מתוך הראיה שלנו מבלי לנסות לעזור להם לבדוק את הדברים מהראייה שלהם, הרבה פעמים הם ירגישו שזה לא רלוונטי. נסו לחשוב על עצות שאתם קיבלתם ומתי הרגשתם שמבינים אתכם ומייעצים לכם ממקום נכון.

שנית, כי המטרה שלנו כהורים היא ללמד את הילדים תהליכי קבלת החלטות, כי יותר ויותר החלטות הם יקבלו בלעדינו. וכי, אם הם בסוף עושים מה שהם רוצים, אז כדאי שנעזור להם לעשות בחירות נכון. זה לא אומר בחירות שנאהב, אלא בחירות שנכונות להם.

והסיבה השלישית היא פחות חד משמעית. כהורים לא נמנע מעימותים שנועדו באמת לעזור לילדים או לשמור עליהם. אבל יש עימותים שלא עוזרים, שפוגעים במערכת היחסים ולא מניבים תוצאות. ולכן חשוב לשקול האם מדובר בעימות מועיל או לא. ייתכן שנחליט שכן חשוב שנגיד את דעתנו גם אם הילדים לא אוהבים לשמוע אותה באותו רגע. אבל נגיד אותה ונניח לזה. לא ניכנס לויכוח עקר אחרי שעשינו איתם כבר תהליך של בדיקת הדברים.

למה להניח לזה? לא רק כי לרוב זה לא מועיל, אלא כי נדיר שאנשים מרימים דגל לבן בויכוח. אם נביע דעה ונשחרר, יש יותר סיכוי שאח”כ, כשהם יהיו עם עצמם ולא אל מולנו, הם יחשבו על זה שוב ואולי אפילו יקבלו את העמדה שלנו. כי אנטגוניזם, מייצר סגירות ולא פתיחות מחשבתית ורגשית.

תזכרו, הורים הם הגורם הכי משפיע על ילדים בקבלת החלטות! למרות שלא תמיד נראה לנו שזה ככה. מזמינה אתכם לחזור לפוסט שלנו מה- 22.11.18 כדי להבין למה.