בימים אלה לא מעט מבני הנוער שלנו עוברים מיונים לצה”ל.  תקופה מורטת עצבים. לכאורה שגרה של צעירים בישראל. אבל מיונים אלה יכריעו לעתים את מה שיקרה איתם לא רק בשנתיים שלש הקרובות, אלא בשנות המילואים, לפעמים גם בהמשך החיים לאור ניסיון שיצברו, ידע שירכשו או תחומים שילמדו להכיר.

חלקם השקיעו בתקווה להשפיע על גורלם, לא רק מחשבה אלא מאמץ, זמן, התכוננות כמו כושר קרבי, מגמות לבגרות, התכוננות לצו הראשון ואולי לימודים לפסיכומטרי לקראת אפשרות של עתודה.

החוויה של הילדים לא קלה. הם במתח, הם בתלות מלאה במערכת והם בבחינה והשוואה לאורך חודשים ארוכים. בסוף התהליך הם כן או לא יקבלו את מה שקיוו או אולי את מה שממש לא רצו.

גם אנו כהורים, עוברים חוויה לא קלה. לראות את המתח, החרדה לפעמים. לדאוג מה יהיה איתם, איך יעמדו בזה, באיזו סכנה יהיו נתונים. אנחנו רואים אותם מחכים לתשובות שלא מגיעות, יושבים על הטלפון שעות מנסים לקבל מענה, נדרשים לפעמים להגיע לזימונים כמעט ברגע האחרון על חשבון דברים.

לפעמים הם מקבלים תשובות ונראה לנו וגם להם, שממש לא קלטו אותם נכון או שלא טרחו להסתכל עליהם בכלל.

הם ואנחנו מתוסכלים מהחוויה שלמרות כל מה שהם עושים, כל מה שאנחנו מוכנים לעשות ולפעמים עושים, זה לא בידיים שלנו. הלוגיקה והכללים שעובדים ברוב חיינו, לא תמיד תקפים כאן או לפחות אנחנו לא מצליחים לעלות על ההיגיון.

כל הכלים שלנו לא עובדים, אנחנו לא יכולים לגונן עליהם יותר.

אז מה כן?

הראו להם שאתם יודעים ומבינים מה הם עוברים

היו כתובת עבורם. תנו להם מקום לדבר על הדברים, להתייעץ וגם לפרוק תסכול או כאב.

אפשר גם לפנק ולהקל כמו להכין להם משהו שהם אוהבים לאכול ביום של מיונים, לדאוג שיהיה להם סנדוויץ טוב בתיק או אם מסתדר, להקל עליהם עם הנסיעות. כל אלה מראים שאכפת לכם.

למדו ותנו כלים לעשייה

אמנם לפעמים נדמה לנו שהצעירים של היום יודעים יותר מאתנו, אבל, חשיבה משותפת על אפשרויות, קבלת החלטות, בחירות, מה כן אפשר לבדוק או לעשות ואיך, אלה כלים שבהחלט חשוב שתתנו והליווי הזה יכול להיות משמעותי.

היזהרו מהזדהות יתר

למרות שהתסכול והחשש משותפים במידה רבה להורים ולילדים, ואמפתיה היא חיונית, אין צורך ללבות את האש. להתחיל לכעוס איתם לא עוזר, מספיק אמירות כמו “זה באמת מתסכל”, או “אכן לא קל להתנהל מול מערכות ענק”.

אל תנסו לנחם ואל תקטינו את החוויה

אמירות כמו “זה לא נורא”, “זה לא סוף העולם” לא מנחמות ומבטלות לכאורה את הלגיטימציה להיות מאוכזבים, מבואסים.  תאפשרו להם להתאכזב, לכעוס, להיות עצובים. תאפשרו להם לגלות שהם יחוו דברים כאלה אבל הם גם יצליחו להתרומם חזרה.

למדו אותם התמודדות עם תסכול ואכזבה

חלק גדול מהילדים יקבלו תשובות שליליות לפחות על דברים מסוימים. אי אפשר למנוע או לתקן את זה. אכזבות הן חלק מהחיים. עזרו לילדים להשלים עם תשובות שליליות. דחיות, כמו למשל בקבלה לעבודה, נובעות מכל מיני סיבות. אנחנו באמת לא מתאימים, לא קלטו אותנו נכון, היה מישהו יותר מתאים ויש עוד סיבות וגם טעויות. אבל זה חלק מהחיים וזה קורה לכולם.

בתסכול מוצדק במידה מסוימת אבל צריך להיזהר מאימוץ עמדה של קורבן, כאילו אם לא קיבלו מה שרצו זה כי מישהו עשה להם משהו לא בסדר, זה לא צודק, זה מופנה כלפיהם אישית.

הכי חשוב – עזרו להם להפריד בין אי קבלה לבין דימוי עצמי

מה שחשוב בשלב הזה הוא לוודא שהם לא חושבים שהם פחות טובים או נכשלים בגלל שלא התקבלו למשהו.

וזה גם החיבור לחשיבות של קבלת אכזבות. זה קורה לכולם, זה לא בהכרח מעיד עליהם והכי חשוב – זה לא כישלון מבחינתכם, הם לא פחות מוצלחים בגלל זה בעיניכם, הם לא אכזבו אתכם. אם הם מרגישים שאתם באכזבה גדולה, זו לא אכזבה מהשיבוץ אלא מהם.

אל תמציאו סתם תירוצים והאשמות כלפי המערכת כי זה לא משכנע את הילדים. הדגישו שזה שלא נמצאו מתאימים לא אומר שהם “שווים פחות”. זה אומר שאולי באמת יש מאפיינים מאוד מסוימים לתפקיד שאין להם או שיש אחרים שזה הצד היותר חזק שלהם, או שבמסגרת הכלים שיש לצה”ל למיין לא זיהו בהם את היכולות. בין אם הם זה כך או כך, אין אדם שמתאים לכל תפקיד. זה לא אומר שהם לא מאוד מוכשרים ובעלי יכולות, אולי לדברים אחרים.

שוב, חשוב שהם ידעו שאתם לא מצפים לרגע שהם יצליחו בהכל, יתאימו להכל. וחשוב שהם לא יצפו זאת מעצמם כי אין כזה אדם בעולם. גם אנשים כמו איינשטיין וואן גוך לא עמדו במבחני החברה לעתים ובטוח לא היו מתקבלים לתפקידים מסוימים.

האדם עושה את התפקיד והחיים בזרימה מתמדת

אז נכון שלא לגמרי, אבל לא פעם אנשים לא קיבלו תפקידים שרצו וגילו שהם עושים חייל בדבר אחר, שהם בעלי כשרונות שהם לא ידעו, שהם מתעניינים בנושאים שלא הכירו, שהם זכו לפגוש אנשים נהדרים או לעבוד באווירה טובה.

התפקיד הנחשק הוא לא הדבר הטוב היחיד שיכול לקרות להם ולעתים אנשים מגיעים לתפקידים נחשקים בהגדרתם ומגלים שזה לא מה שהם אוהבים, שזה לא מה שגורם להם הנאה או נותן להם סיפוק. לפעמים הם מגלים שסביבת העבודה לא מתאימה להם.

בנוסף, לא תמיד זה אפשרי או קל להשגה, אבל לא פעם אנשים מצליחים במהלך השרות לשנות שיבוץ, לזכות בקידום, לצאת לקורס. השיבוץ הנוכחי הוא לא בהכרח מה שיעשו לאורך כל השירות.

אל תבטיחו להם ניסים ונפלאות, אבל עזרו להם להרגיש ולדעת שזה באמת לא סוף פסוק.

כאמור, תקופת המיונים היא לא תקופה קלה או נעימה. היא גם במקביל לאין סוף מבחנים בלימודים, שנה אחרונה עם החברים בבית הספר, לחלקם במקביל גם לעבודה או התכוננות לפסיכומטרי. המתח של לעמוד כל הזמן למבחן במספר מרחבים ולהרגיש את הפרידה מהחממה של הילדות, זה לא קל.

אבל התפקיד שלנו כהורים אינו לגונן, אינו למנוע את המפגש עם החיים אלא כמו שהיה תמיד, לתת כלים מעשיים ורגשיים להתמודדות עם החיים. והכל, תוך כדי תמיכה ואהבה שמהוות את הבסיס לדימוי העצמי הבריא שלהם אל מול כל האתגרים.