בדיבור עם בני נוער צריך להיות קונקרטיים

מאת: תמר גור

בדיבור עם בני נוער צריך להיות קונקרטיים.

זה לא מספיק להגיד תתחשבו – צריך לפרוט ולצייר איך נראית התחשבות במצבים שונים.

זה לא מספיק לומר תכבדו – צריך לפרוט ולצייר איך נראה כבוד כלפי מישהו.

וגם כשהם אומרים דברים כמו “לי זה לא יקרה”, “אנחנו שומרים על החברים שלנו”, “אמא באמת נו, נראה לך שאני אעשה כזה דבר”  תפרטו. תאתגרו.

המטרה היא לא “להפיל אותם” או להראות להם שבעצם הם כן יעשו. ממש לא.

המטרה היא לדייק אותם. המטרה היא לעזור להם לבחון את המצבים השונים ולהגיע אליהם מוכנים. לצייד אותם בסל כלים מוגדרים, מוכרים וזמינים לשימוש, כי ברגעי אמת, כשהם נתונים תחת לחצים, יהיה להם יותר קשה לקבל החלטות.

זה התפקיד ההורי שלנו בגיל הנעורים, לאפשר לילדים להתרחק ולהיות בלעדינו, אבל לצייד אותם בכל הכלים וההכוונה שאנחנו יכולים לתת להם.

דברו על מה תעשה/י אם….. עזרו להם להבין את כל האפשרויות שעומדות לרשותם, את החובה הערכית מוסרית שיש להם ואיזו תמיכה יוכלו לקבל מכם או מגורמים אחרים.

למשל –

אתה במסיבה, מחפש את השירותים וקולט כמה חברה עומדים בכניסה לחדר מסתכלים פנימה מעודדים וצוחקים. אתה מתקרב ורואה בחורה שוכבת שיכורה על מזרון ואחד החברים בפנים עם היד שלו מתחת לחולצה שלה.

בהמשך מופיעה שיחה לדוגמה. (זו דוגמה בלבד, כמובן שיכולים להיות תסריטים אחרים של שיחה).

אבל הנה כמה דגשים כלליים לשיחה:

*אתם לא מוותרים רק כי אומרים לכם שאתם חופרים או שהם “הבינו את המסר”.

*אתם לא משאירים אותם עם תשובות לא מאוד ברורות – “אני אתקשר למישהו “– תתעקשו לדעת למי בדיוק?, “אני אעזור לה” – מה תעשה כדי לעזור לה?

*אתם מאתגרים דווקא למצבים הקשים של הלשנה על חברים, התמודדות עם לחץ חברתי, פחד ועוד.

*אם הם אומרים – אני לא יודע –  תגידו שזו בדיוק הסיבה שאנחנו מדברים, כדי לחשוב יחד מה אפשר לעשות. אל תוותרו כי הם חמודים ומסכנים ולא יודעים.

*הדגישו שזה לא כי אתם לא סומכים עליהם כמי שהם אלא כי אתם יודעים שלכולנו כבני אדם קשה במצבי לחץ ולכן אתם רוצים שיהיה להם הכי קל, שתהיינה להם תשובות הכי מוכנות בשלוף, שיהיה להם רשום בראש כבר, מה הם יכולים לעשות. זו מטרת השיחה.

* חזקו אותם על רעיונות טובים, אמירות יפות, הוכחת מסוגלות

*ודבר אחרון, לפעמים אל מול החלטה קשה השאלה המתבקשת היא – איך תרגיש למחרת בבוקר או ביום ראשון כשהיא לא תגיע לבית הספר, או תגיע ויסתכלו עליה ויצחקקו, או תקרא ידיעה בעיתון על אונס שהיה במסיבה או שתוזמן להעיד במשטרה כמי שנכח במקום.

והנה דוגמה לקטע שיחה:

“לא יודע אמא, תלוי מה הסיטואציה”

“הרגע תארתי אותה, מה עוד ישפיע לך על ההחלטה מה לעשות?”

“לא יודע, אם אני מכיר אותה, אותם, כמה היא שיכורה.”

“זה משנה? באיזה מצב אתה מרגיש שלא בטוח היית מתערב?”

“לא יודע, אולי אם אני לא מכיר אותם”

“מה לדעתך קורה שם”

“נו די, אני מבין מה את אומרת”

“אוקיי, אז אם אתה מבין איפה הדילמה?”

“טוב בסדר, אולי אין דילמה, הבנתי”

“אבל בכל זאת היססת. למה?”

“לא יודע, אולי זה ארסים”

“אז מה האפשרות שלך? במצב כזה אני מתכוונת”

“לא יודע, אולי אני אתרחק ואז אתקשר למישהו”

“למי?”

“די יו, בסדר הבנתי נו תשחררי”

“אני לא אשחרר, כי בעובדה אתה לא נותן לי תשובות ברורות ובקלות. וזה לא כי אתה לא בסדר, או לא חכם, אלא כי זה לא משהו שרובינו חושבים עליו סתם ביום יום וכי זה באמת מצב בעייתי. זו בדיוק הסיבה שאני מתעקשת כי אני רוצה שאם תהיה במצב כזה כבר תדע מה אתה יכול לעשות. אז למי תתקשר?”

“מה, למשטרה את רוצה שאני אתקשר?”

“כן, למשל, או אלינו”

“סבבה, אז זהו, זה מה שרצית להגיד לי?”

“גם, כן, אני רוצה שיהיה לך ברור שאתה לא יכול לעבור ליד כזה דבר ולא להגיב.  אבל מה עוד היה משפיע עליך? מה אם זה היו חברים שלך ולא זרים?”

“אז הייתי אומר להם משהו”

“אתה רואה את עצמך מול קבוצה של חברים שנהנים וצוחקים נכנס צדיק בסדום ואומר להם שהם לא בסדר ודי?”

“אולי לא בדיוק ככה”

“אז תחשוב איך בדיוק. זה מה שאני מתכוונת. ואם הם יצחקו עליך שאתה חנון, הומו, מה לא בא לך עליה? ואם הם יגידו לך שאם אתה מדווח עליהם אתה גמור? אין לך יותר חברים מחר בבוקר? שגם אתה בתוך זה ולך תוכיח שלא”. מי או מה יכול לעזור לך במצב כזה. יש חבר או חברה שאתה יודע שבטוח יהיו איתך? יתמודדו יחד איתך אל מולם?”

“אולי עומר. אבל נראה לי הכי פשוט אני אלך בשקט הצידה ואשלח למישהו הודעה, לכם ,או לחברים שלא לידינו והם יתקשרו בלי שהחברה רואים”

“מעולה, זה נשמע לי צעד טוב. גם וגם אגב, הייתי כותבת גם לחברים וגם אלינו. אבל איך בנתיים תעצור אותם, יש חברים שאתה יכול לכתוב להם שיבואו ולייצר פתאום מאזן אחר של לחץ חברתי בסיטואציה?”