אבא, אמא, אני שותה, אוהב את זה ולא מתכוון להפסיק. אז תרגיעו.

כן קשה לנוער בתקופה הזו, אבל צריך להזהר לא לרחם, לא לחשוב שהמבוגרים צריכים לפתור את זה אלא להעביר אליהם את האחריות.
ועכשיו נסייג. ברור שהם לא אחראים למצב. ברור שצריך להיות אמפתיים לקושי. להיות זמינים להקשיב, לאפשר להם מקום לפרוק את הרגשות, לעזור להם למצוא מענים.
אבל
חלק מהקושי נובע מתחושות של חוסר משמעות ,חוסר שליטה, חוסר אונים.

העולם משתנה, הקורונה השתלטה. הם לא משפיעים על מערכת החינוך שבאופן רגיל מהווה חלק ניכר ממסגרת חייהם, הם לא משפיעים על אם יהיה סגר או לא. הם לא משפיעים על השאלה אם  יהיו החוגים ותנועות הנוער שהם רגילים אולי אפילו להנהיג, להדריך ולהיות משמעותיים ומשפיעים בהם.
הם איבדו את המקום בו הייתה משמעות מובנית, בו היה להם מרחב להיות משמעותיים. אפילו על בחינות הבגרות יש דיונים איך הן תהיינה ואיך האוניברסיטאות תתייחסנה לבגרויות של התקופה.

יחד עם זאת, להישאר בתחושה הזו של קורבנות התקופה, לא משרת אותם. זה לא מניב תוצאות. זה לא מפתח בהם תחושת משמעות או מסוגלות שכל כך חיונית לכולנו, ובוודאי לבני נוער שבונים את הזהות העצמית שלהם.

מה זה כן עושה? גורם להם להיות מדוכאים, לפנות יותר להתנהגויות סיכון, לברוח יותר לסמים ולאלכוהול.
וכשמישהו מרגיש קורבן, כשמישהו נמצא במקום הפסיבי, הוא מתחיל גם לכעוס על כל מי שמסביב לא פותר לו את הבעיה. הורים, בית הספר, מערכת החינוך, תנועות הנוער.
לכן, במקביל להיותכם אמפתיים ותומכים העבירו אליהם אחריות, לא במובן של הטלת אחריות אלא במובן של לקיחת הדברים לידיים ומעבר לעשייה.

מה אנחנו המבוגרים כן יכולים לעשות עבורם?

לעזור להם לזהות מה בדיוק קשה להם

לא “קשה לי בזום” – אלא,  מה קשה? קשה לי הישיבה מול המחשב, קשה לי שהאחים שלי מסביב, קשה לי שאי אפשר להשתתף בקלות כי אי אפשר לדבר שני אנשים בו זמנית, קשה לי שאין יחס אישי וכו. זיהוי הקושי נועד לעזור להם ולנו לחפש מענים מדויקים.

לעזור להם למצוא מענים –

תנו להם להציע, לברר, לחפש, אבל לפעמים הם לא יודעים אפילו איך להתחיל. תנו להם כיוון. הציעו רעיונות ראשוניים כדי שהם יראו איך אתם מחפשים מענים. כמו כן, עזרו להם לחשוב איפה ימצאו מידע שרלוונטי למענה שהם מחפשים.

עזרו להם לקבל את המציאות –

כן, דברים השתנו, כן, יש חוסר וודאות, כן הדברים לא ייראו כמו שאנחנו רגילים, זה לא אומר שהמהות השתנתה או שלא נצליח ליצור דברים חדשים לא פחות ואולי יותר טובים.  מעבר לזאת, ככה החיים וזו התקופה, זה הגורל, השאלה עכשיו מה עושים איתו.

האמינו בהם ותפסיקו להתנצל (אבל המשיכו כמובן להיות אמפתיים) –

אף אחד לא עשה להם כלום, כולנו עוברים תקופה מאתגרת. גם אם אתם חושבים שהיה אפשר לנהל אותה אחרת ברמת המדינה, הרשות המקומית או אפילו מקום העבודה שלכם, היא בכל מקרה תישאר מאתגרת. תנו להם להרגיש שאתם מאמינים בהם שהם יכולים להתמודד עם התקופה, שהם יכולים למצוא ולנצל את ההזדמנויות שהשינוי מייצר, שיש דברים שכן בידיים שלהם והם יכולים להשפיע על איך החיים שלהם ואולי של האחרים, ייראו.

הרצון שלנו לפעמים למנוע מהילדים כאב, או התחושה שלנו שאנחנו אחראים לפתור להם דברים, עשויים למנוע מהם את פיתוח היכולות והמיומנויות שהם אמורים לפתח בכלל ובגיל הנעורים במיוחד. עשייה והתמודדות עם אתגר מחזקים את הדימוי העצמי ואת התחושה הכללית. אפשרו להם לעשות זאת.