מה אומרים או אולי, לא אומרים? על המציאות הקשה
פעם היה מאוד מקובל שיש דברים שמדברים עליהם ליד הילדים ויש דברים שלא. הילדים לא צריכים לדעת על הדברים הרעים שקורים בעולם, או על מחלוקות בין הורים, או על דברים שמטרידים את ההורים.
התפיסה הייתה שילדים צריכים לחיות בתחושת בטחון, לא חשופים לקשיים, רוע או חולשות של הורים.
זה היה פעם. היום הדברים משתנים. ראשית כל התקשורת וההפרדה בין מבוגרים וצעירים השתנו. אבל בנוסף, יש הכרה ביתרונות (שתכף נמנה) של דיבור פתוח עם הילדים.
מגיל מאוד צעיר מדברים איתם על קיימות, (וטוב שכך כי הם העתיד והסיכוי לשינוי), מה שאומר שהם כבר גדלים על ההבנה שלא הכל טוב. ובישראל במיוחד, ימי הזכרון לא משאירים ספק שלא הכל טוב.
יותר מזה, אין לנו באמת אפשרות היום לוודא שהם לא נחשפים לדברים. האינטרנט, הטלפון הקטן שיש לילדים מגיל מאוד צעיר, ולפעמים גם הצורך שלנו לראות חדשות לא רק אחרי שהם הלכו לישון, מקשים עלינו לגונן עליהם מפני המציאות.
גם לדבר באנגלית כבר לא ממש עובד, כי עם הטלוויזיה, המוסיקה הבינלאומית ומשחקי המחשב, הרבה ילדים יודעים אנגלית מגיל צעיר גם אם הם לא מבינים כל מילה.
אם נחבר את החשיפה שלא בשליטתנו, עם הכרת היתרונות בשיח פתוח ויחד עם זאת הבנת שלבי הבשלות הרגשית קוגניטיבית של הילדים והצרכים שלהם, נוכל למצוא אולי איזון או קווים מנחים, קצת יותר מתאימים.
ראשית – מה טוב בשיחה פתוחה?
פרופורציה – ילדים ששומעים או נחשפים למשהו, קולטים אותו. אם הוא לא מדובר, לא שלם, הם יעשו השלמה משלהם. השלמה זו עשויה להיות לא רק לא קשורה למציאות אלא מוגזמת ומאיימת הרבה יותר. לכן עדיף שהם יקבלו השלמה מותאמת ומוסברת מידי מבוגר אחראי. יתרה מזאת, אם משהו כל כך נורא שאי אפשר אפילו לדבר עליו, כנראה שהוא באמת נורא ואולי עשוי לשבור את כולנו.
דיוק והתאמה – השיחה, בה הילדים באים לידי ביטוי, מאפשרת לנו המבוגרים לא לעבוד לפי הכללה או תיאוריה, אלא לראות ולשמוע על הילדים שלנו, מה נכון להם ספציפית. מה הם מרגישים, חושבים, אילו שאלות מתעוררות בהם, האם זה מפחיד אותם או לא וכדומה.
לגיטימציה – כשאנחנו מיוזמתנו מדברים על הדברים, גם הקשים, גם הכואבים, גם אלה שבהם אנחנו לא בטוחים או לא מצליחים, זה נותן להם לגיטימציה לפחד, לא להצליח, להיות מבולבלים או לא לדעת מה לעשות. בכל מיני הקשרים, לא רק בהקשר הקונקרטי שבגינו השיחה מתקיימת.
שלא יפחדו להכאיב לנו – הם רואים שגם אם קשה לנו, או כואב לנו, אנחנו מתמודדים. כאב או קושי לא שוברים אותנו, זה אומר שהם לא צריכים לחשוש להכאיב לנו או להדאיג אותנו עם דברים שהם יספרו – זה נכון לגבי הרגשות שלהם בנושא וזה יהיה נכון בהמשך כשהם יחוו קשיים חברתיים, או בלימודים, בזוגיות או בקריירה. וזה מדהים מאיזה גיל צעיר ילדים נוטים כבר לגונן על ההורים.
שיחה עם הילדים על הקושי, כמו כל שיחה, לא פעם תעורר בנו את ראיית החיובי. על מנת לנחם אותם נחפש את החיובי, את האמונה שאכן נתגבר, שיהיה יותר טוב בהמשך. בין אם נפתור את הבעיה או נלמד להתמודד עם הקיים. כך, גם הם יראו שגם כשקשה לנו, אנחנו מאמינים שנקום, החיים יימשכו.
*והערה על ראיית החיובי – חשוב מאוד לעודד את הילדים בדברים אמתיים ולא בחצאי אמיתות, אמירות לא מציאותיות או ההבטחות שווא. לא רק שהילדים קולטים לרוב מה אמתי ומה לא, בטווח הארוך זה ישבור להם את האמון בנו והיכולת שלנו להישען עלינו כשיצטרכו עזרה. אם נדבר בסיסמאות חיוביות לא אמינות, הרי שנחבל בכל מה שניסינו לשדר.
באופן כללי, דיבור פתוח גם אם מבוקר, מבנה אמון. אמון הוא מרכיב יסוד בסמכות ההורית של ימינו.
אז מה, לדבר על הכל לידם?
לא, אין צורך בהכרח לדבר על הכל לידם. לא הכל קשור אליהם ולא להכל הם נחשפים.
וכמובן כמובן שתלוי בגיל. בהתאם לגיל נשנה את כמות המידע והפרוט, המורכבות וההקשרים.
ככל שהילדים צעירים יותר, נציג את הדברים, יותר בקצרה ובפשטות.
באופן כללי רצוי להימנע ממילות תואר –מלים כמו מזעזע, בלתי נסבל, הכרחי, טראגי, נורא ואיום, שובר את הלב. מילות התואר הופכות עובדות לסיפור ובסיפור יש נרטיב, פרשנות, מטענים רגשיים ומטעני עבר. ככל שנמעיט בהן נאפשר לילדים לחוות את מה שזה לא יהיה בצורה נקייה יותר, כלומר בעצם, משלהם, מותאמת לרמת ההבנה שלהם, לפרשנות שלהם ולא מעמיסה עליהם מטענים שלנו.
תזכרו – כלב שמת ולנו עצוב, הוא אולי פתח עבורם לאמץ כלב חדש שמצב לרוץ ולשחק, זה שאין לנו כסף לרכב שהיינו רוצים לא בהכרח מלחיץ אותם ואפילו זה שאין לנו עבודה יכול לומר שנהיה פנויים אליהם והם לא חשבו על זה שאולי לא נמצא בקרוב, הם בטוחים שהורים מוצלחים כמו שלהם ימצאו. לכן חשוב לאפשר שיחה גלויה אבל לא להעמיס עליה מה שלא צריך.
אפשר להקל עליהם
מעבר להצמדות לעובדות ושיתוף, שאלו שאלות של הקשבה אקטיבית – איך את/ה מרגיש/ה עם זה? יש משהו שהיית רוצה לשאול? שמעת על זה? מה עובר לך בראש כרגע?
השאירו דלת פתוחה- אם תרצי/ה לחזור ולדבר על זה, אני כאן.
העבירו נושא בסיום השיחה ורצוי לעשייה משותפת – טוב, אז אם סיימנו את זה, לעכשיו לפחות, מה דעתך שנראה יחד משהו נחמד בטלוויזה/נכין אוכל/נצא להליכה/וכו, כל מה שמהנה עבורם, מאפשר לכם להמשיך את היחד ולעשות מעבר למשהו חיובי.
אפשרו להם להתמודד בדרכם עם עין פקוחה מצדכם- אם הילדים מבקשים להיות לבד, אנחנו מאפשרים את זה בעין פקוחה. נבדוק מה שלומם אחרי כמה זמן, נציע שוב משהו שעוזר עם המעבר אבל זה כבר ריקוד של צעד קדימה צעד אחורה.
ובעיקר, אל תחששו לדבר, בדרך הנכונה, עם הקשבה ואהבה כתמיד.
"כדי שכל בני אדם ילמדו לומר את האמת יש צורך שכולם ילמדו לשומעה." ~ סמואל ג'ונסון