כתבה: תמי גור
כשעולם המבוגרים ראה שמה שתופס ילדים זה מסכים, ניסינו להעביר גם את בתי הספר ואפילו פעולות בתנועות הנוער לעשות שימוש באמצעי הזה או ממש להיות בית ספר מקוון.
כשטרנדים של שפה הופכים מלים וביטויים בהם השתמשנו לנשמעים מיושנים, אנחנו נוטים לוותר עליהם ולהתאים את עצמנו לשפה העכשווית.
כשהילדים אמרו לנו שהודעות ווטסאפ הן קצרות וללא סימני פיסוק, הרבה מבוגרים קיבלו את זה כאילו מישהו באמת הגדיר שזה חוקי השימוש.
עולם המבוגרים צריך להכיר את המציאות, כל פעם מחדש, את המציאות הנוכחית ולהיות מוכן להיות בשינוי תמידי. אבל זה לא אומר לקבל כל טרנד או כל אופן פעולה או דיבור שהילדים יוצרים.
נהפוך הוא, התפקיד שלנו דווקא בעולם משתנה תמידית, הוא לייצר חשיבה ביקורתית, לייצר חיבור עמוק לערכים, לפתח הפעלת שיקול דעת, התחשבות באחר ואחריות. כלפי עצמם וגם כלפי הסובבים אותם והסביבה.
מה שהילדים צריכים הוא לא שנהיה דומים להם, אלא שנהיה מספיק קרובים כדי להיות רלוונטיים.
הם צריכים שמתוך הקירבה הזו, נוכל לכוון אותם. לעזור להם להפעיל חשיבה ביקורתית, לעשות תהליכי קבלת החלטות, להיות מודעים לבחירות שהם עושים והמשמעויות וההשלכות שלהן.
ללמד את הילדים להיות טכנולוגים ולהכניס את הטכנולוגיה לבתי ספר זה לא רע. כל עוד אנחנו לא מוותרים על שעות ומרחבים בהם נעזור להם לפתח סבלנות, דחיית סיפוקים, חשיבה תהליכית, עבודה קבוצתית, הקשבה לאחר, מיומנויות דיאלוג ועוד.
לאמץ ביטויים מודרניים זה לא רע, אבל גם ללמד אותם ביטויים יפים, מדויקים או מעשירים מן העבר זה לא רע ואפילו לחשוב.
ואין צורך לשפוט או לבקר את הילדים על דרך ההתכתבות. אבל כן חשוב להראות להם שהרבה יותר קל לנהל שיחה עם סימני פיסוק, ושיש אנשים שלקבל 8 הודעות מצלצלות וקטועות במקום הודעה אחת ארוכה, לא מתאים להם אלא מכביד.
הנטייה להפוך את הכל לקצר פוגעת ביכולת שלנו להעביר מסרים מלאים, מורכבים וביכולת שלנו לריכוז.
חשוב להתקדם, ללמוד גם מהצעירים ולהתחבר אל הילדים שלנו.
אבל לא פחות חשוב להיות עולם מבוגרים שמלווה את הילדים ונותן להם ערך מוסף.