כתבה: תמי גור
השבוע אירחתי בקורס שאני מעבירה, שני בוגרי הקורס מלפני שנתיים. ישבתי והקשבתי להם ופשוט התמוגגתי. ולא ממה שאני נתתי להם. כלומר ברור שגם נהניתי לשמוע אותם מדברים על זה אבל בערב כשסיפרתי ליאיר על הביקור שלהם, ירד לי האסימון ממה כ"כ נהניתי.
ביקשתי שידברו על תהליך ההתבגרות שלהם בתפקיד, מה עזר להם, שעורים חשובים. על תהליכים פנימיים שלהם וגם על איך הם למדו לעבוד עם השותפים שלהם לדרך בצורה ששירתה אותם (ואת המטרה) והעצימה אותם.
אז מה כ"כ ריגש אותי?
- להסתכל על המהות – לכל אורך הדרך שלהם בתפקיד ואני מעזה לומר שבחיים (כי לשמחתי הם משתפים אותי עד היום בדילמות בחיים שלהם), הם לא מתמקדים רק במשימה המוגדרת אלא תמיד מחזיקים את מימד המטא meta . הם תמיד שואלים את עצמם על התמונה הגדולה, הערך הבסיסי, המטרה הנעלה יותר ממטרת המשימה עצמה.
- עזרה ולמידה – הם דיברו על איך הם ביקשו עזרה. מכל מי שהיה לידם והם זיהו שיכול לעזור, בלי בושה. וזה לא ערער אותם, הפחית מכבודם או מעמדם או אפילו מהסמכות שלהם. להפך.
- ענווה – הם לא התביישו ללמוד מכל מי שהסכים ללמד, הם לא התביישו לבקש עזרה וגם עכשיו כשהם הוזמנו על תקן מי שבאו לשתף בידע שלהם הם לרגע לא חשבו שהם יודעים מה נכון לכל אחד ממשתתפי הקורס. והם לרגע לא חשבו שיש להם פתרון מושלם. הם רק באו לחלוק את הניסיון שלהם ותהליכי הצמיחה שלה, בתקווה שאולי האחרים יוכלו לקחת לעצמם דברים באופן שיתאים להם.
הרבה אנשים, ארגונים, יועצים, מרצים, מדברים על למידה מתמדת, ענווה, ערכים, חזון. גם אני כמובן. אבל לא תמיד אני רואה את זה מתגשם.
כי זה מצריך מאמץ. מאמץ מרמת המודעות, דרך התמודדות עם מורכבות, הכרה בחולשה או ממוגבלות אל מול היקום, זה מצריך מוכנות לפגיעות וזה גוזל משאבי נפש וזמן.
זה כמובן משתלם בענק למי שבוחר להתמודד עם זה אבל הדרך לא קלה ודורשת הרבה עבודה עצמית גם כדי לא לאבד את הביטחון ואת תחושת המסוגלות בדרך.
אז הפעם זכיתי לראות את זה מתגשם, אולי תרמתי אבל לגמרי לא יכולה לקחת על זה קרדיט, זה שלהם, זה הם. ולי נותר לשבת ולצפות בהנאה בחזון מתגשם לי מול העניים. בשני אנשים מצוינים שזכיתי להיות חלק מהמסע שלהם.