אני שונאת אותך
אוף, למה רק לי יש אמא כזו גרועה
את חרא אמא
האם זה לגיטימי שילדים יגידו כאלה דברים?
אולי זה תלוי גיל?
אולי תלוי קונטקסט, אם הרגע הענשנו אותם או לא הרשינו משהו וזו הדרך שלהם להוציא תסכול אז אולי זה מובן.
אז לא.
אין סיבה שהילדים ידברו אלינו ככה. הם יכולים לכעוס, להיות מתוסכלים, מבואסים ולהביע את זה.
אבל בדיוק כמו שאנחנו לא נגיד להם "אתם חרא ילדים", "אני לא סובלת אותך" כשהם עושים משהו לא בסדר, אין סיבה שהם ידברו אלינו ככה.
אנחנו גם לא נדבר ככה אל אנשים מבוגרים בחיינו. בני זוג, מעסיקות, קולגות, חברות ובני משפחה.
כשאנחנו לא מאפשרים דיבור כזה אנחנו מלמדים אותם:
- מלמדים אותם להביע תסכול בדרך לגיטימית
- להפריד בין האדם והיחסים או הקשר אתו לבין הסוגיה הספציפית
וגם אנחנו משמרים שיח מכבד בבית
איך להגיב אם הם מדברים ככה?
לא בכעס ודרמה אלא בחינוך/תיקון. ופה לכל הורה ומשפחה יש סגנון שלה. מה שחשוב זה שזו לא תהיה הטפה, לא כעס ששולט בכם אלא תיקון ענייני. גם אין צורך להתעקש על התנצלות. הפעם אנחנו בתיקון, פעם הבאה נגיב קצת אחרת אם זה יחזור על עצמו.
דוגמאות:
- אני מבינה את התסכול/סערה רגשית אבל תנסחי בבקשה מחדש את מה שאת רוצה להגיד ואל תקראי לי…(או פעם הבאה תתנסחי …)
- אני לא אמא חרא ואת יודעת את זה, אני מבינה שאת כועסת, אז תגידי לי על זה ולא עלי.
- גם אם את מבואסת, יש דרך להגיד דברים, אני מבקשת שלא תדברי אלי ככה.
- ויש את מי שיריח את בתי השחי ויגיד "אני דווקא לא מסריחה, אז לא הבנתי את המטאפורה"? או "קולרבי את שונאת, אותי את אוהבת אבל כועסת עלי עכשיו".
אם זה תואם את ההומור המשפחתי ויכול לשבור קרח אז אפשר להגיב גם ככה, אם לא, זה עשוי להישמע ציני ומזלזל.
אם למרות התיקון הם ממשיכים לדבר ככה או באותו רגע או בפעמים הבאות נגיב יותר בחריפות. על קצה המזלג – מתיקון נוסף דרך עצירת השיחה והתעקשות על שינוי ועד עזיבת השיחה.
העיקר, תזכרו שתקשורת ויחסים זה הדדי ודו כיווני. גם אם לא שוויוני לגמרי ביחסי הורים ילדים, דיאלוג מכבד צריך להתקיים תמיד ומכל הצדדים.