תמי גור

העברת אחריות לילדים

מתי כבר זו תהיה
אחריות שלהם?

שנת הלימודים התחילה והרבה הורים מרגישים שבעצם הם חוזרים לבית הספר לא פחות מהילדים שלהם. הם צריכים לעקוב אחרי המיילים מבית הספר, להקים את הילדים בבוקר, לוודא שהילדים מכינים שעורי בית או לומדים למבחנים.

השאלה שלא מעט הורים שואלים אותי, הורים לילדים במגוון גילאים אגב, היא  "מתי כבר זה הופך להיות שלהם ואנחנו יכולים לשחרר??".

אז אין תשובה אחת. כי לילדים.ות יהיו צרכים שונים, התפתחות בקצב אחר, הקשרים משפחתיים וסביבתיים ועוד. אבל הנה כמה שאלות מכוונות:

  1. גיל הילד.ה

 ילדים לא מתפתחים באופן זהה. יחד עם זאת שילוב של הכרות עם הילד.ה והגיל כמסמן שלב התפתחותי יכולים לעזור לנו להבין מה סביר שאפשר לצפות מהם ועם מה הם יכולים להתמודד.

  1. האם הם מצויידים?

האם אנחנו או בית הספר נתנו להם את הכלים להתמודד לבד, אפשרנו זמן אימון.

למשל האם לימדנו אותם לרשום את מטלות הבית באופן מסודר בכיתה כדי שיוכלו לעבוד עם זה בבית. האם אנחנו (או בכיתה) עבדנו איתם על שיטות של למידה למבחנים. האם עזרנו להם לזהות מה מקל עליהם לעשות את המטלות בבית – יש מי שצריכים מנוחה כשהם חוזרים מבית הספר, יש כאלה שאוהבים "להתפטר מהמשימות", יש כאלה שצריכים שקט ואחרים רוצים לשבת בסלון או עם מוסיקה או חברים. יש מי שסיכומים עוזרים לו ויש מי שצריכה לקרוא כמה פעמים את אותו הדבר ואפשר להמשיך. וכן, זה נכון גם ליסודי. ללמד אנשים בכלל להקשיב ולזהות את הצרכים של עצמם.

  1. מה המחיר שהם ישלמו על אי לקיחת אחריות.

יש מחירים סבירים שהם חלק מתהליך למידה. יש מחירים נוראיים וכמעט שלא, או לא, ניתנים לתיקון. מפני אלה התפקיד שלנו הוא להגן על הילדים. אבל ילד שלא התכונן למבחן, או אחר לבית הספר ולומד שזה לא כדאי, משלם מחיר אבל לא כזה שאי אפשר לעמוד בו ומחירים הם חלק מתהליך למידה גם של החיים אבל גם של המסוגלות האישית שלנו. אנחנו לומדים דרך זה מה לעשות אחרת וגם שאנחנו יודעים לקום. מניעת מחירים מונעת תהליך התפתחות תקין.

  1. נסיבות ייחודיות

 בעיות אורגניות, תכונות אישיות, נסיבות בבית, קושי תקופתי וכדומה.

כהורים אנחנו מכירים את ילדינו. כדי להעביר אליהם את האחריות אנחנו צריכים לצייד אותם בכלים, לזהות למה עוד הם זקוקים ולחזק בהם את תחושת המסוגלות.

הצוות החינוכי

הוא שותף שלנו וחשוב שתהיה השלמה הדדית של העבודה.

לפעמים הילדים יצטרכו שנתווך בינם לבין בית הספר. זה יכול להיות כי הילדים עצמם לא מזהים מה הצורך שלהם, או כי הם לא מרגישים נוח להביע את עצמם. לפעמים למערכת/או צוות,  קשה לזהות צורך ייחודי של מקרה פרטי בעומס ההתמודדויות שמונחות בצלחת שלה.

יחד עם זאת, חשוב שגם בשיתוף הצוות נלמד את הילדים לעשות זאת ולאט לאט נעביר אליהם את האחריות גם לזה. אחרי שהם רואים אותנו עושים זאת, אחרי שציידנו אותם ביכולת לדעת אל מי ואיך לפנות, השאיפה היא כן שהם יעשו זאת ישירות עם הצוות ויפנו אלינו במידה והם לא מקבלים מענה מלא. זה לא אומר שנפתור להם את הבעיה, או "נדפוק על השולחן", זה רק אומר שנעזור להם להבין מה עוד צריך ולפעמים כן, נחזור לתווך מול הצוות.

העברת האחריות היא חלק מהתהליך ההתפתחות

זו לא סוגיה של שחור לבן, או רגע בו אנחנו נעלמים באופק. מדובר בתהליך הדרגתי ומבוקר בו אנחנו מעבירים אחריות אבל כמו בהרבה תחומים אחרים, ממשיכים להתבונן, לזהות קשיים וצרכים ולהציע תמיכה של מבוגר מנוסה ואוהב.

רק כשנדע שיש בהם מסוגלות ומיומנות, נוכל להעביר אליהם אחריות.

גם אם הם לא יעשו את זה בדרך שלנו או בדרך של המערכת, גם אם יהיו לזה מחירים. 

לפעמים הקושי הוא שלנו.

עשינו הכל, הם מסוגלים, זה נכון להם אפילו, אבל קשה לנו לראות אותם כואבים, מתקשים.

על הקושי של הורים לשחרר ולאפשר לילדים לקחת את האחריות ארחיב בפוסט הבא.

Privacy Preference Center

דילוג לתוכן