תמי גור

אני לא יודעת
נראה שלא משנה
כמה אני מסבירה,
הוא לא מבין
שזה מסוכן

הבנת סיכונים אצל ילדים

אז זהו, שזה לא שהם לא מבינים.  (או לא תמיד)

לא פעם הורים אומרים לי שזה משגע אותם שלמרות כל ההסברים שלהם נראה שהילדים לא מבינים את הבעיה/סכנה.

אז אני רוצה לענות שלרוב, הבעיה היא לא בהבנה.

כמה מבוגרים מבינים שסיגריות, אוכל שומני או לגעת בטלפון בזמן נהיגה, מסוכן? האם זה תמיד מספיק כדי לעצור אותנו? לא.

כהורים כמובן חשוב שנסביר וניתן ידע.

אבל ידיעה או  הבנה לבד לא תמיד מספיקות כדי להשפיע על בחירה התנהגותית.

לכן

  1. להוריד שיפוטיות. זה לא שהם לא מבינים, או עושים דווקא או… הם אנושיים ויש עוד גורמים שמשפיעים על הבחירה שלהם.
  2. נסו בעזרתם להבין מה הפער.
    1. אולי הם מבינים אבל חושבים שאין הרבה סיכוי שזה יקרה להם,
    2. אולי הם מבינים אבל לא מרגישים שבאמת יש להם ברירה אחרת
    3. אולי הם מבינים אבל נורא רוצים (לשתות אלכוהול, לנסוע לאילת, ללכת למסיבה, לנסוע על אופניים חשמליות בלי קסדה…).

אחרי שהבנו את הפער ודרך השיחה גם שיקפנו להם אותו (ללא שיפוטיות), אפשר לנסות לצמצם אותו. 

נצטרך לחפש מה יביא את השינוי, יאפשר להם ליישם החלטות שונות או לעשות
בחירות חדשות (כלים ואלטרנטיבות)  או אולי מה יהפוך את הדברים למוחשיים עבורם.

הנה כמה דוגמאות:

ננסה לגלות מה יעזור להם להתמודד עם לחץ חברתי – אולי עוד חברים שחושבים כמוהם, אולי תשובה טובה שהם יוכלו לתת כשישאלו אותם למה הם לא ועוד

נחפש איך הם יכולים לנסוע עם חברים ולחוות הנאה ועצמאות במקום או אופן פחות מסוכן מזה שהם הציעו

נראה להם הרבה דוגמאות בהם התממשה הסכנה וננסה בעזרת שאלות לשקף להם שזה לא קורה רק לאנשים שונים מהם, זה יכול לקרות גם להם.  המטרה היא לא סתם להפחיד, אלא להפוך את זה למוחשי, להקשות עליהם להרחיק ולהדחיק. 

יחד עם זאת צריך להביא בחשבון, שיכול להיות שגם אם נעשה הכל נכון, הם יעשו בחירות שלא נאהב.

זה לא יעזור להמשיך לחפור ולחזור על עצמנו. להפך, זה רק יאטום אותם.

זה גם לא יעזור להפגין כעס או אכזבה נוראיים. כמובן אפשר להביע את הרגשות שלנו אבל  לא כהאשמה אלא יותר כשיתוף. חשוב לילדים וזה חלק מהחינוך, להבין איך אנחנו רואים וחווים את הדברים, גם אם נראה שהם בועטים כי זה לא נעים להם לשמוע. אבל שיפוטיות והאשמה אוטמות ומכניסות למצב מגננה. לכן נביע את הרגשות במיקוד על עצמינו ולא עליהם.

במצבים כאלה יש בפנינו מספר אפשרויות והבחירה בהן תלויה במרכיבים שונים כמו גיל הילד.ה,  גודל הסכנה,  היכולת שלנו לאכוף את ההחלטה שלנו ועוד.

במצבים כאלה חשוב:

להישאר ממוקדים במטרות שלנו.

לא להרים ידיים

 – לא להיגרר למאבק כוחות. כי לא מדובר פה במאבק, אלא ברצון שלנו לעשות את הדבר הטוב ביותר עבור ילדינו. מאבק כוחות מסיט את המיקוד מהנושא עצמו ופוגע ביחסים.

צריך גם לזכור שחינוך, שינוי עמדות, פיתוח מסוגלות, התבגרות – כל אלה הם תהליכים. השינוי לא בהכרח יקרה משיחה אחת טובה. שוב, תחשבו גם עלינו המבוגרים, לא כל שינוי שהיינו רוצים לעשות אנחנו מצליחים ובטח לא בניסיון ראשון. לכן יכול להיות אפילו שנראה שינוי ואז נסיגה.

סבלנות והתמדה מצדנו, יציבות ובהירות עבורם ,ללא האשמה ושיפוטיות, חשובים כדי לאפשר להם לקיים תהליך, להבשיל לכדי היכולת ליצור שינוי וגם לדעת שאנחנו נהיה שם גם בנסיגות/נפילות ולא נזרוק להם את זה בפרצוף, אלא נמשיך לתמוך ולכוון. 

כי שינוי הוא לא רק הבנה,

הוא כרוך בהרבה התמודדויות ולא פעם במחירים.

אנחנו צריכים להיות שם, לצייד בכלים, לחבק ולחזק כשזה יהיה קשה.

Privacy Preference Center

דילוג לתוכן