מאת: לטי שרעבי
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 5
שלום קוראים לי גל ואני בן 22. היום הלכתי לעשות מבחן השמה כדי שיעזרו לי להחליט מה אני רוצה לעשות בחיים. לפני המבחן לקחתי ריטלין. זה ביג דיל כי זאת הפעם הראשונה מאז גיל 15 שאני לקחתי ריטלין. היום אני יודע שיש עוד אנשים כמוני אבל כשהייתי בבית ספר הייתי בטוח שרק אני כזה, דפוק. מוזר, היום שומעים בכל מקום על הפרעת קשב וריכוז אבל כשאני הייתי ילד אף אחד לא דיבר על זה.
אימא שלי אומרת שכבר בתור ילד קטן הייתי שובב עם מלא מרץ. הזיכרון הראשון שלי שקשור לזה היה בגן, שיחקנו בחצר וראיתי צלחת כולה על הרצפה, קפצתי עליה והיא נשברה. הגננת יצאה החוצה צעקה עלי. בשעת ריכוז היא אמרה לכל הילדים שגל לא יודע איך מתנהגים בחצר וילדים שלא יודעים איך מתנהגים לא משחקים עם שאר הילדים. אני היום יודע שזה נקרא אימפולסיביות וזה קשור להפרעת הקשב שלי. זה אומר שאני קודם עושה ולא חושב קודם. אחותי לומדת פסיכולוגיה והיא הסבירה לי שהמוח שלי באמת מגיב אחרת משל אחרים.עד היום זה ככה.
בכיתה א' היה לי לא כיף. לא הצלחתי ללמוד לקרוא, הייתי מסתובב כל הזמן בכיתה והיו מוציאים אותי החוצה. אימא שלי ניסתה לשבת איתי בבית וללמד אותי אבל לא הייתי מצליח לשבת.
בסוף כיתה א' לקחו אותי לאבחון אני לא ממש זוכר. רק ששאלו אותי המון שאלות והרגשתי טיפש. אחרי זה נשארתי כיתה וההורים שלי הסבירו שעכשיו יהיה לי קל יותר ללמוד כי יתנו לי תרופה שתעזור לי ללמוד. כל בוקר הייתי לוקח את הכדור ואימא שלי מספרת שהייתי אומר שהכדור עושה שאני אתנהג יפה.
ההורים שלי כל הזמן אמרו לי שעכשיו אני
אהיה הכי חכם כי אני לומד כיתה א' עוד פעם אבל זה לא מה שקרה. למדתי לקרוא אבל היה לי קשה, כי יש לי כל מיני ליקויי למידה. אחותי אומרת שזה הולך יחד עם ההפרעה שלי. וגם כל החברים שלי היו בכיתה ב' והתביישתי שאני עושה עוד פעם את כיתה א'.
באמת התנהגתי הרבה יותר יפה אבל עדיין הייתי רב עם המורות. כל הזמן הייתי שוכח דברים, גם כשהכנתי את שיעורי הבית לפעמים הייתי מביא מקצוע אחר במקום. וזה כאילו המורה בכלל לא שמה לב למה אני עושה טוב רק למה שאני עושה לא טוב, אז כל הזמן רבתי איתה. אבל עליתי לכיתה ב'. אני חושב שרוב המורות שלי לא אהבו אותי. זה מה שהרגשתי, הן היו מענישות אותי המון.
בכיתה ו הייתה לי מורה לחשבון שהייתה ממש נחמדה, אפילו שכבר הייתי ממש גרוע בחומר היא ניסתה לעזור לי. היא הייתה צוחקת איתי בשיעור ופעם אחת שאלה אותי שהייתי לבד מה יכול לעזור לי ללמוד טוב יותר. היא הכינה לי דפי עבודה משלי וביום הורים אמרה עלי דברים טובים. אימא שלי ממש שמחה, פעם ראשונה שאמרו עלי דברים טובים ביום הורים.
מתישהו באמצע בית ספר יסודי רצו להעביר אותי לכיתה מיוחדת, אני חושב שקראו לזה "כיתה טיפולית" אימא שלי באה לראות את הכיתה ואחר כך בבית היא בכתה. שמעתי אותה אומרת לאבא שלי שזו בכלל לא כיתה ללקויי למידה ושהיו שם ילדים עם כל מיני בעיות קשות. אחותי ספרה לי שהיום זה כבר אחרת ויש כל מיני כיתות מיוחדות ללקויי למידה. זה לא ממש משנה לי איך קוראים לכיתה, ושכול הסיפור הזה הפחיד אותי וגרם לי להרגיש עוד יותר טיפש. אולי זה הזמן להגיד שאני לא טיפש, באבחון שלי כתוב שהיכולות השיכליות שלי הן בטווח הגבוה של
הנורמה.
בסוף המשכתי לחטיבת ביניים עם כולם, שם כבר הייתי אחד מהילדים המופרעים. אלו שמזמינים כל הזמן את ההורים שלהם לבית ספר. היו גם יותר ילדים בכיתה והאמת שגם ככה כבר לא הבנתי מה קורה בשיעורים. אני לא יודע איך לתאר את זה שאתה יושב וכל דבר מסביב מפריע לך. היו לי כל מיני הקלות ועזרות שהיו צריכים לתת לי אבל הסבירו לאימא שלי שיש עוד שבעה ילדים בכיתה שמגיע להם מבחנים בעל פה וזה פשוט לא אפשרי. גם עצבן אותי הריטלין הזה. נכון שזה עזר לי וזה נשמע אולי מטומטם אבל לא רציתי תרופה כדי להיות נורמלי. וגם פעם אחת איזה מורה שאלה אותי " מה קרה לא לקחת ריטלין היום?". השתוללתי עליה, ויצאתי מהכיתה. אני יודע שלא הייתי בסדר אבל מה נראה לה שנעים לי שכולם יודעים מה קורה איתי? כשאני חושב על זה כעסתי מלא, וכשהגעתי לכיתה ט' דווקא רצו לשים אותי בכיתת אומץ, שזה כיתה מיוחדת שעוזרים בה המון ולא נותנים הרבה שיעורים. קשה לי להסביר אבל כבר לא היה לי כוח. מאז שאני קטן הכול קשה לי והשלמתי עם זה שלימודים זה לא בשבילי. אז בקושי סחבתי את כיתה ט' ועזבתי את בית ספר.
עשיתי צבא, בערך, גייסו אותי גיוס מיוחד כי לא סיימתי תיכון. גם לא סיימתי אותו אבל זה כבר סיפור אחר.
היום אני מבין מה יש לי ואני גם לומד להתמודד עם זה. אחותי פעם אמרה לי שהיא הייתה רוצה לחזור בזמן כדי להסביר להורים שלי ולמורים שלי אז כל מיני דברים שקשורים להפרעת קשב ,ריכוז והיפראקטיביות.
אני לא יודע אם זה היה עוזר אבל כתבתי את המכתב הזה כדי שקצת תדעו איך אני מרגיש. גל
המכתב בדוי, הסיפור והילד אמיתיים.
* לטי שרעבי – מתמחה בפסיכולוגיה קלינית של הילד ומנחה במכון יסודות