נכון שחיי לא התנהלו כשל בת-כפר לפי כל הכללים והחוקים הברורים. חשוב לי לומר שהתנהגותי לא שונה בהרבה מכל תל-אביבית ממוצעת. נכון שהשתכרתי עד כלות, ונכון שנכנסתי לשירותים. שיקול הדעת שלי לא פעל כהרגלו באותו הערב, אך למרות זאת אני לא חושבת שהגיע לי להיאנס אונס אכזרי כזה.

אחרי המקרה דיברתי, השמעתי את קולי, אפילו השליתי את עצמי לכמה דקות שמנעתי מהגבר שביצע את המעשה לעשות זאת שוב. אבל רק לפני שבוע ראיתי בעיתון תל-אביבי תמונה של ה”יצור” הזה חבוק עם שתי בחורות צעירות. איפה – אם לא במועדון ה‎TLV. לאחר המקרה התרסקו חיי, הימים הפכו ונהיו יותר ויותר קשים – הסתגרויות, התבודדויות, דיכאון לא רצוי ובכי שלא יודע גבולות.

חשוב לי להבהיר כמה דברים שנראה לי שאתם לא מבינים. מי זה בעצם “אתם”?

הביקורת שלי מתחילה בצורת ניהול החקירה. לתומי חשבתי שבתחנת המשטרה אני ארגיש מוגנת ובטוחה, במקום זה אני מוצאת את עצמי נחקרת ונשאלת שאלות קשות מנשוא מצד חוקרים חסרי רגישות. שאלות שאפילו לא העזתי לשאול את עצמי נשאלו בצורה כל כך בוטה על ידי החוקרים. ואני יושבת שם המומה לחלוטין, הלא לפני כמה שעות נאנסתי. טרם עיכלתי מה קרה, ולרגע אני מרגישה קטנה יותר ויותר מול המערכת הזאת. אני מרגישה את האחריות שנלקחת ממני בפעם השנייה באותו ערב.

אני מגיעה הביתה בתום חקירה מייגעת, נכנסת להתקלח, מצחצחת את הגועל מעלי, אבל כמובן שהוא מסרב להעלם. אני צונחת למיטה ונכנסת לשינה עמוקה, מתוך תקווה שאקום בעוד מספר שעות ואגלה שהכל היה רק סיוט ושלי זה לא קרה. פתאום אני מתעוררת לתוך סיוט בתוך מציאות, מגלה שכולם מדברים על זה בחדשות, והנה יש כותרת חדשה: “עוד אונס בשירותי ה‎TLV”.

אני שואלת את עצמי איך במקביל אני אומרת לאמא שלי: “אמא, אנסו אותי “. מצאתי את הדרך וסיפרתי עוד באותו היום, לאחר שסיפרתי לה, היא הגיעה במהרה והבנתי שאני לא יכולה לברוח מהמשך ההתמודדות עם המקרה ושאני צריכה ללכת לבדיקות בבית חולים, אני נחקרת מחדש על ידי עובדת סוציאלית, שבשבילה הייתי רק עוד מקרה ועוד איזה מספר סטטיסטי בגרף אחוזי הנאנסות בשנה. אני עוברת בדיקה טראומטית ומשפילה, ושוב כחלק משגרת בית החולים הם נותנים לי כמות היסטרית של כדורים ואני הולכת לישון שוב בתקווה שאולי מחר תתגשם משאלתי ואתעורר למציאות ואגלה שזה היה רק חלום רע, סיוט.

בבוקר השני מאז המקרה – יום ראשון – אני שומעת מאימא שלי שהסיפור נמצא בכותרות העיתונים. עדיין אין לי אומץ לקרוא כותרות מזעזעות ולגלות שקורבן היום הוא בעצם אני. בערב העזתי לקרוא ונחרדתי מהדברים המעוותים שנאמרו. אני מגלה שבכלל הגעתי איתו למועדון והכרנו עוד קודם, שהגענו בחבורה. על מה אתם מדברים? “נכנסנו לנו לשירותי הגברים”, טענו בעיתון. חמורה מכל היתה תגובת בעל המועדון, שמעתי אותו אומר דברים קשים: “זה ידוע שבחורות נכנסות לשירותים כדי לעשות סמים ולהזדיין, אחר כך מתחרטות על זה”. במקום להוקיע את המעשים המזוויעים האלה, בעלי המועדון בוחרים בדרכם לתת לגיטימציה לתופעה הנוראית המתפתחת בתרבות חיי הלילה. והסיוט נמשך.

בהמשך הערב אני קוראת באינטרנט שהחשוד שוחרר בערבות. יש לכם מושג איך זה מרגיש? זה מרגיש כמו נסיעה באופניים במדרון ללא מעצורים. בדיוק ככה זה מרגיש. הפחד תקף אותי. כעבור שעה אני מקבלת שיחת טלפון מהמשטרה, הם שואלים אותי אם אני מעוניינת באימות איתו. אני מסכימה כי היועצת המשפטית שלי אומרת לי שזה יעזור בשעת המשפט.

מגיע הבוקר הבא. אני קולטת שאני הולכת להיפגש איתו, והתנאי ההכרחי עבורי הפעם הוא להרגיש מוגנת. מתקשרת למשטרה לבקש ליווי צמוד. הסבירו לי שזה לא נהוג, כאילו שאני יודעת או איכפת לי מה נהוג במקרים כאלה. רק לאחר שסירבתי להגיע לאימות הסכימו להצמיד לי שוטר.

אני נכנסת לאימות והבטן מתהפכת. האימות מתחיל בזה שהוא אומר לי בשיא חוצפתו: “את לא יודעת מה עבר עלי בגללך”. “הבגללך” הזה מהדהד לי בראש עד עכשיו. אנחנו יושבים באימות, והמרחק ביני ולבינו הוא מרחק יריקה. השוטר יושב מול שולחן ארוך, ואילו אני חשופה שוב ל”יצור” הזה, שוב לא מוגנת. המשך האימות נוהל על ידי “היצור” בהתקפות בלתי פוסקות בעודו מתרוצץ בחדר וצועק עלי. מידי פעם השוטר ממליץ לו מבחינה משפטית להירגע אחרת זה יפגע בו בזמן המשפט.

יצאתי בבכי מהחדר, וסירבתי להמשיך באימות. שוטרת שהייתה שם הצליחה לשכנע אותי לחזור, וביקשה ממני לחזור איתה לחדר והיא תעמוד בינינו. כמובן שהאימות הופסק באמצע בגלל ההתנהגות המפלצתית של ה”יצור” בשנית, שלמרות הפצרות החוקרים המשיך לקום ממקומו וניסה לתקוף אותי בצורה פיזית. כולם אמרו לי שזה מצוין כי זה ישמש נגדו בבית משפט.

לפני כחודשיים קיבלתי שיחת טלפון מהפרקליטות, הם אמרו שהתיק נסגר מחוסר ראיות. אתם מכירים מקרה אונס שיש בו מספיק ראיות? זה שהוא אנס לא מספיק? וזה שהוא ניסה לתקוף אותי באימות לא משנה משהו? החוק כל כך יבש וכל כך מקל עם האנשים, לא פלא שבנות לא מעיזות להתלונן הרי הן יודעות שבסופו של דבר הקורבן הופכת לנאשם והנאשם לקורבן מסכן. שלשום קיבלתי לידי לראשונה את תיק החקירה.

באמת שלא ידעתי אם לצחוק או לבכות, נראה כאילו מישהו מתכוון להתעלם מכל הדברים הקשים שאמרתי, למחוק מהפרוטוקול את מרבית הנקודות החשובות שציינתי שלדעתי היו מציגות את המקרה שלי באור שונה לגמרי. הם לא מנעו ממנו לעשות את הדברים בפעם השלישית למישהי אחרת. הם אומרים שאם זה יקרה פעם שלישית הוא ייענש גם על הפעמיים הקודמות. בעצם הם נותנים איזה סוג של תקווה שהדביל הזה ייעשה את זה שוב כדי שהוא ייענש. אני שואלת אתכם אם זאת אמורה להיות משאלתי, שהוא ייפגע בעוד מישהי כדי שהוא יחטוף סוף סוף?