מאת: אנונימית
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 8
בחיים לא הייתי חושבת שזה יכול לקרות לי. זה לא שאי פעם תכננתי להיות מכורה לנדיפים. הייתה לי ילדות טובה למדי, אהבתי ספורט ולהסתובב עם אחי וחברים מהשכונה. היו לי יחסים טובים עם אמא שלי והיינו מבלות די הרבה יחד.
המשפחה שלי גרה בקהילה די קטנה בה כולם מכירים וקרובים ותמיד היו פעילויות כייף מתוכננות לילדים. כשהייתי בת 12 ונכנסתי לכיתה ו'. כשרוב הילדים מצפים בקוצר רוח לקראת הרפתקאות חדשות ומרתקות, החיים שלי החלו להתדרדר. אני ילדה רגילה לכאורה, עם זאת, סבלתי מבעיות רבות. בטח הרבה ילדים מרגישים בגיל הזה שיש להם בעיות אבל שלי נבעו ממשהו שלא בשליטתי ולא באשמתי: התעללות מינית. ההתמודדות עם משהו כזה, ולבד, היא דבר כמעט בלתי אפשרי, ולפחות אז, זה היה נראה כמו משהו שאי אפשר להתגבר עליו. לכן הייתי צריכה להתמודד איכשהו. הציעו לי עזרה, להתחיל טיפול, אבל סירבתי. הרגשתי שכלום לא יוכל לעזור. עד שנתקלתי בסמים.
קצת אחרי יום הולדתי ה- 13, נער יותר מבוגר מהשכונה, שידע שיש לי בעיות, הציע לי קצת גראס. הוא חשב שזה יכול לעזור. באמת היה נראה כאילו ההתמסטלות עוזרת לי לשכוח את הצרות שלי. אבל למעשה, אפילו בלי לשים לב, מהר מאוד הייתי צריכה להגדיל את הכמות כדי לתפוס ראש. אז התחלתי להסניף, לשאוף חומרים שונים שיש בבית במטרה לתפוס ראש. שאפתי כמעט כל דבר שהיה בהישג ידי – חומר לניקוי מחשבים, מטהר אויר, ספריי מבקבוקים שונים וכו' – הכל כדי לתפוס ראש.
ההורים שלי הרגישו שמשהו לא בסדר והם גררו אותי לטיפול. למדתי שכשמתחילים להסניף, לומדים להיות מאוד ערמומיים, כך שלא נפספס שום הזדמנות לתפוס ראש. באמת, הייתי אלופת המניפולציות. הצלחתי לעבוד אפילו על המטפלים. הייתי יושבת בטיפול עם ידיים שלובות במשך שעה – לא הקשבתי למילה אחת ממה שהם דברו. כל מה שרציתי זה להמשיך להסניף.
אהבתי להסניף כי זה היה זול, תופסים ראש בקלות, ותוך 20 דקות הכול עובר, כך שאף אחד לא מספיק לקלוט עלי כלום. הנדיפים גזלו חלק כל כך גדול מהיום שלי, מהמחשבות ומהאנרגיות שלי, כך שלא הרגשתי שהחיים שלי למעשה לגמרי יצאו משליטה. ההסנפה הפכה לבעיה מרכזית ומשהו שהיה קורה כל יום. הייתי מסניפה לבד, עם חברים, כשהייתי עצובה, או בודדה או מפוחדת – אפילו כשהייתי שמחה. עשיתי את זה כל הזמן ובכלל כבר לא היה לי אכפת מהמשפחה, מהחברים, מהחיים מכלום.
זה היה בלתי נמנע שבאיזשהו שלב המשפחה שלי תקלוט. כבר לא יכולתי להסתיר את זה. אז ההורים שלי שלחו אותי לטיפול בהתמכרות שלי לנדיפים. בחודש הראשון שנאתי את הטיפול ושנאתי את ההורים שלי. רק אחרי חודש שלם הבנתי שזה בדיוק מה שאני צריכה, אם אני לא רוצה למות.
בטיפול למדתי להביע את הרגשות שלי במקום להסתיר אותם באמצעות הסמים. זו הייתה בעיה עצומה אצלי – כל פעם שהייתה בעיה, חשבתי שאם אני אתמסטל, היא תעלם. למרות ששנאתי את הטיפול בחודש הראשון, זה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי כי שיניתי כל כך הרבה דברים בהתנהגות ובהתנהלות שלי. הייתי בטיפול במשך 3 חודשים, אבל אני מרגישה שהיה לי מזל. למעשה, אני לא מרגישה, אני יודעת שהיה לי מזל. ההסנפה הייתה יכולה הרוג אותי. התחלתי בזה כשהייתי בת 13…זה גיל מוקדם מידי להרבה דברים, כולל להיות מכורה הוא למות.
לא מזמן חגגתי את יום הולדתי ה- 16, כתלמידת תיכון מפוכחת ונקייה, ולמען האמת, לפעמים זה לא קל להישאר נקי. אין ספק שילדים בבית הספר מסניפים בשביל לתפוס ראש ויש כאלה שאפילו מבקשים ממני לעשות את זה איתם למרות שהם יודעים מה שעבר עלי. תסמכו עלי, אין לי שום כוונה לתפוס ראש אי פעם בחיים. אני כבר עברתי מספיק ואין לי כוונה לחזור על הסיוט הזה.
יש לקח אחד חשוב שהבנתי בטיפול והוא שמי שכאילו היו חברים שלי ואיתם נהגתי להתמסטל, אהבו אותי רק שהייתי תחת השפעת הסם. וגם למדתי, שאני, לא אהבתי את עצמי תחת השפעת סם.
* המכתב הינו עדות שנכתבה על ידי נערה שהייתה מכורה לחומרים נדיפים