מאת: עדי וינטרוב – ברכה וסילביה פורטיאנסקי
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 18
אובדן של אדם קרוב הוא אירוע קשה, המעורר תגובות חריפות, גם במישור האישי-פרטי וגם במישור המשפחתי. עם האובדן, עוברת המערכת המשפחתית טלטלה המפרה את האיזון שהיה קיים בה לפני כן, כאשר כל אחד מבני המשפחה מקבל על עצמו תפקידים חדשים. במאמר זה נתמקד באבדן של הורה – מה קורה לילד האבל, איזה תפקיד חדש הוא עשוי לקבל על עצמו וכיצד ההורה שנשאר צריך לסייע לו להסתגל בצורה בריאה לחיים שהשתנו
מוות פתאומי – כגון מוות בתאונת דרכים – לעומת מוות צפוי, מזוהה כאירוע טראומטי, המתאפיין בחוסר אונים, בניתוק חריף מהחיים הקודמים ובסבל רב. אחת השאלות המטרידות את האדם האבל היא, האם מה שעובר עלי הוא בגדר נורמלי ומקובל, שעובר גם על אחרים במצבי?
המפגש עם המוות הוא אוניברסלי, שכן הוא חלק ממחזור החיים בכל התרבויות והחברות. אובדן הוא נושא מורכב, טעון מבחינה רגשית ומאיים בכל גיל. כאשר אחד מבני המשפחה נפטר, עוברת המערכת המשפחתית שינוי והיא הופכת למשפחה שכולה, היחס אליה משתנה בהתאם, הן מצד חבריה והן מצד הסביבה.
חווית האובדן, התגובה האנושית כלפיו ותהליך ההסתגלות אינם אחידים ועשויים להיות שונים בתכלית עבור בני אותה משפחה. שוני זה נגזר בהתאם לאופיים, לגילם, לסוג הקשר שלהם עם המנוח ומקומם במעגל המשפחתי. בנוסף, תופעות האבל עשויות להופיע בתזמון שונה אצל כל אחד מחברי המשפחה.
שינוי הסדר המשפחתי
מוות של בן משפחה הוא אירוע המשפיע על שאר בני המשפחה כפרטים, על מערכות היחסים ביניהם, על חלוקת התפקידים השונים ועל המשפחה כולה כמערכת. כלומר, המוות מפר את האיזון של המערכת המשפחתית. המשפחה היא גוף אורגני חי, וכשם שהיחידים המרכיבים אותה נפגעים במשבר, כך ניתן להבחין כי נסיגה וירידה בתפקוד חלות גם בקרב המשפחה בכללותה.
כדי להחזיר למשפחה את האיזון, דרושים זמן, השקעה, ולעיתים עזרה מבחוץ. בשעת לחץ ומשבר נוצרים שינויים בגבולות, בלכידות וביכולת ההסתגלות. לאחר אובדן חל שינוי דרסטי גם במבנה ובחלוקת הכוח והתפקידים. החלל שנוצר מאלץ את חברי המשפחה לשנות את מקומם ולעיתים לאמץ לעצמם תפקידים חדשים. החוקים שהתקיימו במבנה הקודם, ישתנו; הרגלי התנהגות וציפיות, שהיו מבוססים במשפחה, יאבדו את תוקפם – חלקם רק באופן זמני, וחלקם לצמיתות. לא פעם יטושטשו הגבולות באופן פתאומי, מערכות יתערבבו זו בזו, ותתרחש החלפה פתאומית של תפקידים.
לדוגמא, יוסי (שם בדוי) איבד את אביו בתאונת דרכים בהיותו בן 13. הוא הבן הבכור במשפחה ולו שני אחים הצעירים ממנו. במהלך השנה הראשונה לאסון, חשבה האם כי עליה לקחת את התפקידים של האב בנוסף לתפקידיה כאם. יוסי, נער רגיש, הצליח לזהות את מצוקת אימו ולכן לקח על עצמו חלק מתפקידי ההורה הנפקד – תפקידים שכללו, בין היתר, עזרה בטיפול באחים ובאחזקת הבית. כמו כן, הוא היה שותף לדאגה הכלכלית.
כלומר, יוסי לקח על עצמו למלא תפקידים שהיו באחריות אביו, טרם מותו. זוהי, אכן תופעה מוכרת – ילדים אשר מאבדים הורה, הופכים לעיתים, לילדים הוריים לתקופת מה. חשוב לשים לב כי שינויים אלו יהיו זמניים ומותאמים למערך המשפחתי.
שיתוף ותקשורת פתוחה יסייעו לילד להתמודד
אובדן של הורה בין אם הוא מתרחש בצעירותו של הילד או בבגרותו, הוא אירוע חיים קשה שבמרכזו פרידה מורכבת. בעת האבדן, נאלצים ילדים להתמודד עם אבלם שלהם, רגשות שלא חוו בעבר ושינוי עמוק ובלתי צפוי של עולמם. היות והזהות העצמית בגילאים צעירים קשורה קשר הדוק לדמות ההורה, מדובר באבדן של אובייקט אהבה, כמו גם אבדן דמות המספקת מקור הזדהות, שיקוף ואישור. ילדים במשפחה שבה יש אובדן של אחד ההורים נאלצים להתמודד עם אתגרים רגשיים וקוגניטיביים/תפקודיים חדשים ולא מוכרים. תגובות של ילדים ומתבגרים לאבדן הורה יכולות להיות מגוונות ואישיות מאוד, תלוי בגיל, סוג וסיבת המוות, נסיבות משפחתיות – האם ההורים התגוררו יחד, האם יהיו שינויים משמעותיים בחיי היום יום – אירוע טראומתי לפני המוות, היכולת האישית לשיקום, ובתמיכת המקורבים.
הגורמים שהוכחו כחשובים ביותר להסתגלות בריאה של הילד הם ללא ספק מצבו הנפשי של ההורה החי והקשר של הילד עימו. הורות חמה ותומכת, שאינה נשענת על הילד אך מעודדת תקשורת ושיתוף, נקשרת להתמודדות טובה יותר של הילד עם האבדן .
ממשיכים לחיות לצד הכאב
עבור מרבית הילדים שהתייתמו מהורה, הזמן הוא גורם משכך, התגובות החריפות יחלפו ויימצא איזון פיזיולוגי, קוגניטיבי, בין אישי ונפשי מחדש. איזון ופתרון של האבל משמעותו, שהילד מגיע לנקודה בה הוא מקבל את הכאב הכרוך באובדנו, ויכול לחיות עימו ולהמשיך את חייו. עם זאת, הוא ימשיך לחוות כאב בכל זיכרון או מגע עם האובדן.
הרבה הורים דואגים לילדיהם חושבים כי עליהם לבקש עזרה מקצועית מייד לאחר האובדן. חשוב לזכור שילדים ומתבגרים מגיבים בצורות ועוצמות שונות. במישור הרגשי ייתכן ונראה צער ועצב עמוק אשר ניתן או לא לבטא בדרכים קונבנציונליות כמו בכי: תחושה של מועקה (כאב, ריקנות) שקשה לתאר ויכול להתבטא ברעב, שיעמום, או פחד: תחושה של בדידות והרגשה שנעזב: חרדה הקשורה לביטחון ולשלום המשפחה בעיקר לגבי ההורה שנישאר ולו עצמו: תחושת אחריות ("עכשיו אני הגבר במשפחה"): כעס ואף זעם על מה שקרה: הקלה ( כן, גם, אם המצב והדינמיקה המשפחתיים היו קשים): אשמה או האשמה על מה שכן או לא נעשה ונאמר. הביטוי המעשי של הדברים גם הוא יכול ללבוש צורות שונות כגון חוסר נכונות לדבר על האדם שמת, הפרעות בשינה, סיוטים, אבדן תאבון או להפך- רעב וזלילה, אבדן התעניינות והתלהבות מדברים שקודם כן עניינו: חוסר חשק להגיע לבי"ס או לראות חברים.
מניסיוננו המקצועי עם משפחות שאיבדו את היקר להם, ניתן לרוב לראות החלמה ללא צורך בהתערבות, אך ישנם מקרים בהם המשפחה מתקשה לעבד את האובדן. במידה והתגובות ממשיכות ו/או מתגברות יש צורך בהתערבות מקצועית.
במהלך טיפול עם משפחות שכולות, אנחנו בודקות האם במשך הזמן ישנה הפחתה בעוצמת התגובות ויכולת לקבל את האובדן. אנחנו מסייעות למשפחה לשזור את הכאב ברקמת החיים, מכוונות את חברי המשפחה השונים בתפקידיהם החדשים ועוזרות להם לבדוק האם הם אכן מותאמים עבורם. כמו כן, קיים צורך לבחון כיצד המשפחה יכולה להמשיך בחיים ללא המת ומה הטעם לחיים בלעדיו. אנו רואות חשיבות רבה לעבודה ביחד עם המשפחה, במטרה להבנות משמעות מחודשת לחיים לאחר האובדן ולמצוא מטרות חדשות להגשמה.
*עדי וינטרוב- ברכה, עו"ס, מטפלת מוסמכת בטיפול זוגי ומשפחתי. עובדת במרכז סיוע מחוזי למשפחות שכולות עקב תאונות דרכים.
*סילביה פורטיאנסקי, עו"ס, מ.א בטיפול בהבעה ויצירה- פסיכודרמה, מרכזת המרכז המחוזי לסיוע למשפחות שכולות עקב תאונות דרכים.