מאת: אורלי חבקין
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 22
– "הוא השתחרר?" שואל מכר שאני פוגשת בבנק.
– "לפני שנה", אני עונה.
– "הודו או דרום אמריקה?"
– "לא זה ולא זה. הלך ללמוד"
– "כל הכבוד. מה הוא לומד?"
– "גמרא".
– "מה????"
– "כן", אני אומרת, "הוא לומד בישיבה. חזר בתשובה".
– "בטח נורא קשה לך", מגיעה התגובה.
ואני שואלת את עצמי – האם קשה לי?
החזרה בתשובה של בני התרחשה בתהליך אטי. אנחנו חילוניים, אבל גרים בסביבה מסורתית. ערב שבת אחד ביקשה אותו סבתו, שגרה סמוך אלינו, שילווה אותה לבית הכנסת. הוא הסכים. כך היה גם בערב שבת שלאחריו, ובזה שאחריו. כשחזר הביתה ביקש שנעשה קידוש. עשינו.
ואז הוא התגייס לגולני. וכמו בכל יחידה קרבית, כדי לא להתגלח צריך להצהיר שאתה אדם דתי, וכדי לחמוק ממסדר בוקר צריך לקום לתפילת שחרית. וזה מה שהוא עשה. בגלל הזקן. בבית הכנסת הוא פגש "מתחזים" כמוהו, וגם "ביינישים" (בני ישיבות) שבאו להתפלל באמת. הוא התיידד אתם, ומדי פעם הצטרף לשיעור גמרא.
באחת השבתות הם הזמינו אותו "לעשות שבת" בישיבה. הוא נסע וחווה שם חוויה חזקה של התרוממות רוח, של קדושה, של יחד, של עצמה, של חיבור למשהו גדול ממנו – "אורות" בשפה ה"דתית". מאז, כשהגיע הביתה לסוף שבוע מעזה, מחברון או מרמת הגולן, שמר שבת: הלך לבית הכנסת, עשה קידוש, לא נסע עם החבר'ה לרקוד במועדונים, הפסיק לשתות שתייה חריפה, והקשיב לשיעור בבית המדרש.
לקראת מועד השחרור מהצבא שאלנו אותו מה התכניות שלו. "אני עדיין לא יודע", היה עונה. שבוע לאחר השחרור הוא ארז את התרמיל הצבאי ואמר שהוא נוסע לישיבה כדי לנסות. זה היה לפני שנה וחצי. הוא עדיין שם. מאושר.
אחת לשלושה שבועות הוא מגיע הביתה לשבת, ואני שומעת אותו קם בארבע וחצי לפנות בוקר כדי ללכת ברגל חצי שעה ל"הנץ", תפילת שחרית בזמן הנץ החמה.
– "בבית הכנסת שלידנו מתפללים שחרית בשבע בבוקר, לא יותר נוח?", אני שואלת אותו בהשתוממות.
– " כן, אבל בתפילה המוקדמת ב"עטרת יוסף" יש אווירה מיוחדת".
– "זה רחוק", אני אומרת לו.
– "אני מנצל את ההליכה בשקט למחשבות", הוא עונה.
אני צוחקת: "אתה הילד שהיה מגיע כל בוקר באיחור לבית הספר?"
הוא צוחק: "אני גם הילד שלא הסכים לפתוח ספר ולא הכין שיעורים, והיום לומד עשר שעות ביום ורוצה עוד".
הוא מספר לי על החיים בישיבה. ישיבה קטנה יחסית, שישים בחורים, רובם אחרי שירות צבאי. הרבה לימוד ושינון, הרבה הדרכה לעבודה על המידות: להתמודד עם הכעסים, להיות נדיבים, לדבר במאור פנים ובשפה מכבדת, להיות סבלניים, לפתח משמעת עצמית ולכבד את ההורים. בכל יום חמישי שיעור בנושא "כבד את אביך ואת אמך".
והוא מכבד. מתקשר כמה פעמים בשבוע "מה שלומך אימא? מה עשית היום? נהנית מהעבודה? מתי דיברת עם סבתא? איך היא מרגישה?". מספר לי מה למד ואיך הוא מרגיש ועל מה הוא חושב, ומסיים ב"תודה שאת עוזרת לי, אוהב אותך אימא". אני נזכרת בשיחות הטלפון מהצבא: "בסדר", "מרגיש טוב", "כן", "לא קר לי", "אבוא בעוד שבועיים", "ביי".
הכשרתי את המטבח. אני מנסה להתבלבל כמה שפחות בין הכלים הבשריים לחלביים, ולזכור לבדוק שכתוב "בד"ץ העדה החרדית" על מוצרי המזון שאני קונה. כשבני מגיע לשבת, ה"פלטה" מתייצבת על השיש, האור במקרר כָּבֶה, טלוויזיה, מחשב וטלפונים מופעלים רק בחדרי השינה ולא בנוכחותו, נרות השבת דולקים, על השולחן מפה לבנה, ויחד עושים קידוש ועוד קידוש, ברכה והבדלה.
כן, יש כיבוד אב ואם, ויש גם כיבוד הבן שבחר את דרכו.
האם קשה לי?
לא, לא קשה לי.
בחרתי לקבל את הבחירה שלו ללא תנאים.
בחרתי להתאים את התנהלות הבית לצרכים החדשים שלו.
בחרתי לשחרר את עצמי מדעות קדומות ולהיפתח למה שמגיע.
בחרתי "לעבוד על המידות שלי" ולחזק את הסובלנות ואת אורך הרוח אל מול המנהגים הזרים לי כל כך.
בחרתי ביחסים טובים עם הבן שלי.
בחרתי באהבה.
אפשר גם לבחור אחרת, אבל לא כל כך כדאי.
*אורלי חבקין היא מדריכה אישית ומנחת קבוצות ל"העצמת נשים", "מגדר", "הורות היום" ו"התפתחות רוחנית".