מאת: ד"ר מירי רוזמרין
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 23
מגיל מאד צעיר הילדים שלנו יודעים לבטא את הרצונות שלהם. לפעמים נדמה שהם לא מבינים שום סוג אחר של פעולה חוץ ממה ש"בא להם". ככל שהילדים גדלים, יש להם את האפשרויות לעצב את חייהם. אחרי הכל, ההורים והמורים לא יכולים להכריח אותם ללמוד ולהצליח ואי אפשר להכריח אותם ללכת לחוגים או להתמיד בחוגים שבחרו בהם. היכולת להשפיע באופן מכריע על פעולות הילדים הולכת ופוחתת ככל שעוברות השנים.
יש משהו מתעתע ביצורים הנחרצים והרוצים הללו, כי מצד אחד הרי אחת המטרות החינוכיות של הורים רבים היא לפתח בילדיהם יכולת להיות אדם עצמאי ובוחר וכך הופכים את העצמאות והאסרטיביות לתכונות ראויות וחשובות. מצד שני, במקרים רבים מתעוררת התחושה כי הילדים עוד לא בוגרים מספיק כדי לדעת מה הם רוצים ומה יעשה להם טוב. נבואות הזעם נוסח "את עוד תצטערי על זה" או ניסיונות פעילים לחסום את הילדים מלעשות את מה שהם רוצים, לרוב נכשלים. כי הרי אין כמו התנגדות הורית להשחזת הרצון וגיבושו ולו רק לשם ההתנגדות להורים ולמה שהם מייצגים. אך האם אפשר לוותר על התפקיד של המבוגרים כמדריכים לחיים רק בגלל שהילדים הפכו כל כך נחרצים ובטוחים? כמובן שניתן לתת תשובות שונות לשאלה בהתאם לגיל הילד, לאופיו ולדברים שאותם הוא רוצה. יש טעויות ששווה לעשות ומחירים שאפשר לשלם כדי ללמוד משהו על החיים. אך כדי שההתנסויות תהיינה מלמדות וכדי למנוע מעשים שהשלכותיהם קשות, אסור להורים ללכת שולל אחר מראית העין של רצון, ביטחון ואסרטיביות. החיים מורכבים יותר מאי-פעם ותרומת ההורים חשובה כדי למצוא את השביל הייחודי והנכון לכל ילד.
בחירה מתוך לחץ חברתי, האומנם?
הורים רבים מרגישים שמה שמניע את הילדים ברוב המקרים הוא לא הרצון החופשי והאישי אלא דווקא היפוכו- לחץ חברתי והרצון להיות כמו כולם. הרי רוב הבחירות השנויות במחלוקת לא הופכות את הילד/ה ליוצאי דופן אלא להיפך: הם בוחרים לעזוב את החוג שהשקיעו בו שנים או לצאת ולשתות אלכוהול או אולי לעשות קעקוע כי זה בונה להם דימוי מסוים בעיני קבוצתם ומעלה את הערכתם העצמית. זו אמת ידועה שעבור מתבגרים, השייכות לקבוצת השווים חשובה מאד לדימוי העצמי ולהערכה העצמית.
אך חשוב להבין שרק משום שהרצון מכוון את הילד/ה להיות כמו כולם, אין פירושו שלא מדובר ברצון חזק ואמיתי. בני אדם הם יצורים חברתיים. השייכות לקבוצות, ממשיות או מדומיינות/וירטואליות מגדיר עבורינו את זהותינו. ההגדרות העצמיות שלנו, גם כמבוגרים, מקבלות את תוקפן מהמשוב של האחרים. לכל קבוצה יש את החוקים הלא כתובים שלה ואת הטקסים הידועים שלה. להיות חלק מהקבוצות המשמעותיות, כמו הכיתה או החבר'ה ולהצליח בביצוע תפקידים מרכזיים כמו ה"אשה" או ה"גבר", הם האישור עבור הילדים לגבי מי הם. גם אנחנו המבוגרים עסוקים לא פעם במאמץ להציג את המשפחתיות הנכונה, הבית הנכון וסגנון הלבוש והדיבור הנכונים כדי שהעולם יכיר בנו כ"מצליחים", "מאושרים", וכדומה.
חשוב לדבר עם עצמנו לפני שאנו מדברים עם ילדינו
בכדי להתערב באופן חיובי ובונה בתהליך קבלת ההחלטות של הילדים, כדאי, ראשית, לערוך ביקורת עצמית ולהבין שאנחנו המבוגרים לא שונים מילדינו באופן מהותי. גם לנו קשה להגיד בברור מה מכל הדברים שאנחנו שואפים אליהם וחותרים לקראתם מושפע מנורמות חברתיות, ייצוגים במדיה וקבוצת השווים שלנו – החברים, הקולגות בעבודה והשכנים. ברגע שנבין זאת, נגלה שהשאלה המרכזית אינה "מי משפיע עלי לרצות בכל מעודי לרדת במשקל", לדוגמא, כי לשאלה הזו לא ניתן לתת תשובה טובה. לחברה יש את הכח לעצב את הרצונות, הצרכים הדימוי העצמי שלנו, אבל עובדה זו לא הופכת את הרצון לפחות חזק או ממשי. השאלה "של מי הרצון?" תעזור רק אם בילד/ה קיימת תחושה שיש מרכיב של כפייה חברתית בהחלטה שקיבלו. אך לרוב התשובה הפשוטה תהיה: "שלי" והדיון שמנסים ההורים לעורר לגבי משמעות הבחירה, יסתיים.
עוד נקודה שכדאי שהורים יפנימו לפני שהם פונים לילדים בביקורת היא, שהמבט ההורי הוא אחד המבטים העוצמתיים שמעצבים את רצונות הילדים. ממי תלמד נערה לשנוא את הגוף שלה אם לא מאמא שלה שלרוב מביטה גם היא בראי ורואה בעצמה כישלון אסטתי? ממי ילמדו נערים ונערות לרדוף אחרי מה שנחשב ומקובל אם לא מההורים? האם אנו כהורים נותנים דוגמא ראויה ליכולת להציג עצמאות מחשבתית וקול אישי אל מול הדרישות החברתיות?
האתגר ההורי הוא לקבל את השונות של ילדיהם
בכדי לעזור לילדים לבנות לעצמם קול משלהם, עמוד שדרה בתוך העולם שמפגיז אותם בדרישות, הצעות, ומודלים נערצים, על ההורים קודם כל להיות מוכנים לקבל את העובדה שהקול האישי יכול גם לא לתאום את החלומות שיש להם לגבי ילדיהם. עצמאות פירושה שונות והאתגר ההורי הוא לקבל את השונות של הילדים.
בנוסף, הורים יכולים ללמד את הילדים להיות ביקורתיים לגבי הציפיות והמודלים המובלעים ביומיום ולהדריך אותם "לקרוא" פרסומות מבלי לקבל כמובן מאליו את האופן בו מוצגים בהן מודלים של נשיות וגבריות לדוגמא. כמו כן, על ההורים ללמד את הילדים להיות פרשנים ביקורתיים לגבי ציפיות בבית הספר ולהסביר להם כיצד לעיתים נוצרות ציפיות מעוותות- נמוכות, מוטות מגדרית או עדתית או נובעות מדעות קדומות ואין להתייחס אליהן ברצינות. חשוב שהילדים יהיו מודעים לכוחות השוק שפועלים מאחורי הייצוגים הפרסומיים ושידעו "לקרוא בשם" לאפליית נשים ולמודלים תובעניים של גבריות קשוחה ונוקשה. הפרשנות הזו תאפשר להם להתמודד טוב יותר כאשר התביעות החברתיות כלפיהם תהיינה קשות ופוגעות.
במקום שיחות בהן הורים מאשימים, מתאכזבים וחרדים מגילויי העצמאות של הילדים, ניתן לנסות לתת לילדים צורה חדשה לחשוב על עצמם, למשל: כיצד הדבר שאני עומדת לעשות מקרב אותי להיות האדם שאני רוצה להיות? במילים אחרות, אנחנו יכולים להזמין את הילדים לחשוב על איזה אדם הם היו רוצים להיות, מהו לדעתם אדם טוב שחי חיים טובים ומה תכונותיו של אותו אדם ראוי? מהן ההתנהגויות שלו? מהי עמדתו כלפי סביבתו ומה יחסיו עימה? בכך, ההורים בעצם מזמינים את הילדים ליצור לעצמם אופק חיובי, מודל שהם יוצרים עבור עצמם בסבך האפשרויות והפיתויים שסביבם. כאשר הילדים עומדים לעשות מעשה או שעשו דבר מה, אפשר לשאול אותם כיצד הדבר שעשו מעצב את מי שהם? האם בפעולה שעשו הם למעשה עיצבו את עצמם כמי שלא נענו לאתגר כלשהו, התחמקו מעימות עם קושי? האם המעשה מעיד על פחדנות? ראוותנות? אגואיזם? שאלו את הילד שאלות כגון האם הוא אמר לעצמו "חשוב לי יותר שישימו אלי לב מאשר יכבדו אותי?", "מה מעורר כבוד אצלי ואצל אחרים?", "למה זה מעורר כבוד ולא דברים אחרים?", האם יש דרכים נוספות שאינן כרוכות בכאב, סכנה או הרס כדי לממש את הדמות העצמית שהוא מנסה ליצור לעצמו?
יצירת אופק חיובי וטיפוח חשיבה עצמאית עבור ילדינו
מטרת התהליך הזה היא ליצור לילדים אופק חיובי. החשיבות בצורת ההסתכלות הזו נעוצה בכך שהיא אינה כופה עליהם מודל אחד של מי הם צריכים להיות, אלא היא מאפשרת להם לקחת אחריות ביקורתית על מי שהם רוצים להיות. התהליך אינו פשוט. בית הספר והבית מלמדים ילדים לציית ולפעמים לבעוט אבל לא לדמיין ולקחת אחריות על פרוייקט החיים שלהם. בעצם היציאה למסע החיפוש הרעיוני והרוחני הזה, הילד מקבל תחושה של שליטה ואחריות כלפי עצמו וההורים הופכים מקולות ביקורתיים ומגבילים למנחים.
חשוב להבין שאין תשובה אחת נכונה לשאלות הללו ממש כשם שאין דרך חיים אחת נכונה. לדעתי, הילדים גדלים בעולם בו אין מערכת ערכית אחת ואין הסכמה לגבי מהן המטרות הראויות בחיים- הישגיות? אהבה? עניין? עזרה לזולת? על ההורים לקבל את השונות של הילדים ואת האפשרות שהם יתנו לעצמם תשובות שלאו דווקא להן ציפו שכן זהו חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות: מציאת השביל הייחודי והאישי שהוא החיים העצמאיים.
דווקא משום שאין דרך אחת לחיות חיים איכותיים, לנו ההורים תפקיד חשוב בטיפוח חשיבה עצמאית אצל ילדינו. רק מחשבה עצמאית ויצירתית תאפשר לילדים ליצור מתוך החומרים החברתיים את הנתיב שמתאים להם ולהביא לידי ביטוי נכון את האיכויות שלהם. ייתכן שהנתיב שיבחרו לא יהיה האופטימלי, לפחות לדעת ההורים, אבל הוא יהיה המסלול שלהם והם ירגישו שיש להם אחריות ויכולת להשפיע על חייהם.
בעולם שבו הילדים נחשפים לריבוי של ערכים וצורות חיים, חשוב מאוד שיפתחו תפיסה משל עצמם כמי שיכולים לבחור באופן יצירתי ואחראי. להורים יש תפקיד חשוב כמי שיכולים לפתוח בפני הילדים אפשרויות בחירה במקומות שלפעמים המציאות נראית צרה וכופה. דווקא בשל הויתור על האפשרות להגדיר עבור הילדים מטרות וערכים, נפתח מרחב משותף שבו הניסיון ההורי יכול להיות משאב בעל ערך לילדים היוצאים למסע של חיפוש יצירתי אחרי עתידם.
האתר של ד"ר מירי רוזמרין http://mirirozmarin.com