חזרה לתפריט "ארגז הכלים לצופים"
כי אפשר ליהנות בלי
כי אתה שווה בלי
כי יהיו לך חברים בלי
כי כשאנשים יאמינו שהם לא צריכים את זה, הם יוכלו להתחיל להסתכל בצורה מפוקחת ומפוכחת. לשאול שאלות, לעשות בחירות.
אז מה בעצם אנחנו אומרים מעבר לזה?
שהיום אי אפשר להישאר בשיח של "כייף לי, זכותי, זה גיל הנעורים, לא באמת קורה כלום" .
התמונה הרחבה היא:
בני נוער מוכנים לסכן חברים ולא להגיש עזרה כדי שלא יכעסו עליהם, לא יגידו שהם שטינקרים ולא ייקחו להם את החומר מהמסיבה הבאה
המרחבים הציבוריים שלנו הפכו מסוכנים ובשעות מסוימות אנחנו אפילו מפחדים ממלח הארץ שלנו, הנוער הכי טוב.
זה לא עובר עם הגיל, זה מופחת אבל התלות לא עוברת, הרצון באירועים מסוימים לדפוק את הראש לא עובר והסמים מחליפים או משלימים את האלכוהול.
וזו לא התנסות, מתנסים פעם פעמיים, לא שלש שנים.
בבסיס השימוש בין אם נעים לנו להסתכל על זה ככה או לא, קיימת הנכונות לסכן את עצמי ואת האחרים. אז אולי זה אחד למיליון, אבל אני מוכן לקחת את הסיכון שאני אהיה ואהפוך מישהו אחר להיות האחד הזה.
זה הפך נורמה חברתית שמייצרת חוסר חופש בחירה (הצעירים לא מכירים אפשרות אחרת), שלא מאפשרת לאף אחד היום להגיד "אני נגד, אני חושבת שזה בעייתי" בצורה ברורה ובלי לפחד שיראה לא רלוונטי.
ולגבי הצופים
ערכי התנועה לא מתממשים.
אין בתרבות הבילוי הזו
לא הסתכלות ביקורתית ושאילת שאלות
לא חברות אמתית העזרה לחבר באה אחרי כל ההתחמקויות ורק אם אין ברירה
לא קבלת האחר מי שלא שותה או מעז להגיד אני נגד
לא מנהיגות גם המארגנים נגררים אחרי תרבות קיימת ולא מובילים את הקבוצה לכיוון חדש
לא אחריות קהילתית מסכנים את הצעירים שיגדלו לתרבות זו ואת הסביבה
לא יושרה משקרים למבוגרים, עוברים על החוק, משקרים למשטרה ובעיקר משקרים לעצמם
הגיע הזמן לא לקנות יותר את הסיפור שמוכרים לנו – החברה, הפרסומות, הסרטים, המשתמשים.
שנפסיק לחשוב שזה הגיוני שהאנשים הכי נורמטיביים, מועילים לחברה, אחראיים, חושבים שזה סביר שבילוי שגרתי יכלול את האפשרות לכל המחירים האלה
שנפסיק לקבל את אוזלת היד והייאוש אל מול התופעה.
הגיע הזמן להנהיג, לבחור חזון ולהוביל אליו במקום להתפשר עם המציאות .