ראשית בואי נשים את הדברים בפרופורציה.
אחת הטעויות שלנו כהורים היא השיפוטיות והתחושה שהילדים שלנו ממש לא בסדר.
אני לא אומרת שזה בסדר מה שאת מתארת אבל זה קורה בהמון בתים וזה לא כי הילדים שלך הם ילדים חסרי הערכה אלא זה קשור לרוב להתנהלות שלנו ההורים. כמו רוב הדברים.
מה שאני מנסה לומר זה שכעס מבטא תסכול ולא בהכרח את זה שמה שהאחר עושה הוא עד כדי כך לא בסדר ומעבר לזה כעס לא משרת אותנו.
המצב שאת מתארת נובע לרוב מזה שבאמת הם רגילים שאת או את והאבא נותנים להם הכל, לא מבקשים הערכה או השתתפות ולכן ערך הדברים לא יושב להם חזק בראש.
בנוסף, הם ילדים /נוער. הם אכן לא עובדים ומנהלים תקציבי משק בית כדי להרגיש את המשמעות והם מפוזרים וכמו רבים אחרים נוטים יותר ממבוגרים לאבד/לשכוח/לחיות טוב עם הבגן ולכלוך.
אז מה בכל זאת עושים?
1. מוודאים שהדיבור שלנו נעשה כשאנחנו בוחרים, והוא ענייני ולא כהוצאת תסכול או טענות והאשמות כלפיהם.
לא פעם אנחנו במקום להגיד את מה שאנחנו רוצים, מוציאים עליהם את כל התכול המצטבר. אז במקום להשמע כך – אתם אף פעם לא מעריכים כלום, מזלזלים בכל מה שניתן לכם, מה אתם חושבים שהכסף צומח על העצים ? נמאס לי. אתם גם לא עושים כלום בבית ואתה אפילו לא מכין שעורי בית. החובה היחידה שיש לך.
זה יישמע כך – אני מרגישה שהערך של דברים לא תמיד ברור לכם ואני רוצה שנדבר על זה. אני גם רוצה שיהיה לכם ברור מה המשמעות של קניות מבחינתנו ומעכשיו תהיה כאן אחריות משותפת על זה.
2. נוקטים צעדים כנגד זלזול – לא כענישה אלא כתוצאה טבעית.
במקום – אתה מזלזל ולא שומר אז אני לא מוכנה לקנות לך
נגיד (ונעמוד בזה, לא להתקפל) אני רואה שקשה לך לשמור על ….לכן נראה לי שזה מוקדם מידי. גם קשה לנו תקציבית לעמוד בקניות חוזרות של זה. אז ניקח פסק זמן. אנחנו נראה מתי כלכלית זה מתאים שוב ואתה בנתיים תיקח על עצמך להתאמן בשמירה על חפצים.
3. שמים גבולות עם הסבר – לרוב אנחנו מתקשים לשים גבול כי בא לנו לפנק, נדמה לנו שלכל החברים שלהם יש ואנחנו מזדהים עם הרצון שלהם. ואם אין לנו באמת קושי כלכלי אז בכלל זה מקשה עלינו.
יש כמה אפשרויות מעשיות כמו תקציב לכל ילד – אומר שזה מורכב כי יש נטייה לקבוע תקציב ואז לא לכלול בתוכו את רוב הדברים 🙂
אז לא מדובר בדמי כיס אלא בתקציב שיכלול לא רק בילויים אלא גם ביגוד, תיקים, מנוי לחדר כושר, יציאות, דברים לחדר, קוסמטיקה (לא מוצרי הגיינה), צעצועים, מוצרים נלווים למחשב ולטלפון וכדומה. זה לא כולל כמובן חומרי לימוד, בריאות והגיינה.
במקום תקציב לפעמים תרצו להגביל כמות – למשל כמה פעמים בשנה קונים בגדים וכמה ולא סתם כל פעם שבא. כמה נעליים ואיזה יש לכל אחד, כל כמה זמן מחליפים ילקוט, וכדומה.
שוב יש כאן גם את עניין התוצאה הטבעית, אם בזבזת מהר את מה שקנינו או לא שמרת , תצטרך לחכות למועד הבא.
אפשר, תלוי בגיל הילדים, לערב אותם בקנייה – למשל לשלוח אותם לעשות השוואת מחירים לפני שקונים (גם אם אתם מסתובבים בקניון לא להתפתות, לפחות לעבור בחנויות שונות ולהשוות ולראות אם אין משהו אחר יותר מפתה. ככה גם לא תמצאי את עצמך קונה עוד משהו כמה דקות אחרי ).זה גם מלמד אותם איפוק ומבהיר שיש הגבלה והם מוזמנים לבחור אבל הם צריכים לבחור. זה גם מלמד אותם קבלת החלטות וגם ממחיש להם את המחיר. בנוסף, זה מעביר אליהם אחריות.
ולסיום אומר, כמו תמיד – הדבר הכי חשוב אולי הוא שנזהה מה זה עושה לנו. מה באמת מפריע לנו ומה הגבולות שלנו. כשיהיה לך ברור אם יש כאן גם לחץ כלכלי, או שיש כאן אלמנט ערכי חינוכי, תדעי באיזו שיטה לנקוט ומה את רוצה להסביר לילדים.
אם זיהית גבול תקציבי, או סוג קניות , או יחס של הילדים לדברים – הקפידי עליו. כל פעם שאת לא עוצרת בגבול, את מחלישה את החינוך שלך ומגבירה את התסכול שלך. תסכול לוקח אותנו למקומות ולתגובות לא נכונים ולא יעילים.