כדי לגבש עמדה ולהחליט על מה אנחנו רוצים לדבר עלינו ראשית להגדיר לעצמנו במדויק מה מפריע לנו.
להלן רשימה של דברים שעשויים להיות בעייתיים בשימוש במסכים כפי שהוא נעשה היום. חלק מהדברים בעייתים באופן ברור, חלקם תלויי גיל/מידה/אופן שימוש או גורמים אחרים שאפשר לשנות או לשלוט בהם.
התכנסות פנימה ויצירת מרחבים פרטיים
העובדה שכל כך הרבה פונקציות של חיינו מצויות בתוך המסך הקטן, שאנו מחזיקים בכף ידינו לא רק ברמת נגישות אלא גם פיזית, גוררת אותנו לבלות שעות רבות ביום מכונסים לתוך המסך ואל עצמנו.
- אנחנו פחות קשובים לסביבה כשאנו במסך
- אין לנו צורך בתקשורת וקשר עם אנשים סביבנו כי יש לנו את העולם העשיר שבמסך
- השותפות הפיזית של אחרים במרחבים האלה אינה ברורה מאליה בניגוד למרחבים המקבילים מחוצה לו כמו שיחה קבוצתית או משחק קבוצתי.
זה גם מקשה על עולם המבוגרים להיותת נוכח ולקיים הלכה למעשה חינוך במרחבים אלה .
חשיפה לתכנים בעיתיים
לרוב לשמע המילים האלה חשיפה לתכנים, מה שעולה לאנשים בראש הם תכנים מיניים אליהם נחשפים ילדים צעירים. אולם החשיפה לתכנים אינה מסתכמת רק בתכנים מיניים לא תואמי גיל.
חשיפה לתכנים מיניים
זה נכון שילדים קטנים שנחשפים לתכנים מינייים אליהם הם לא בשלים להחשף היא בעייתית בכמה רבדים.
ראשית במיידי בהלה עד כדי סיוטים.
בנוסף, השפעה על תפיסות גוף ותפיסות של מיניות לאור המראות הראשונים אליהם נחשפו. חלק מתמונות אלה היו איברים לא מציאותיים בגודל או מעוותים, מהירות וקלות ביצוע דברים, מין אלים, מין עם חיות, מין קבוצתי ועוד. אלה מעצבים את תפיסות הילדים לגבי מה גברים ונשים אמורים לאהוב, כמה הם אמורים להיות מומחים , מה הם אמורים להיות מסוגלים לבצע, מה זה בכלל יחסי מין ואיך הגוף שלהם אמור להראות ולתפקד.
היום אנחנו יודעים ממחקרים שבטווח הארוף חשיפה לתכנים אלה שאינה נעצרת או מבוקרת בזמן יכולה ליצור התמכרות לפורנוגרפיה – גירוי מהיר וחזק וסיפוק עצמי מהיר וממוקד בעצמי ולא בבן/בת/בני הזוג . כתוצאה מזה קיימת ירידה בקיום יחסי מין אמיתיים עפ אנשים אמיתיים שאינם עומדים בציפיות שנוצרו, שדורשים הקשבה והתחשבות ושךא בהכרח מספקים את הגירוי העוצמתי או המהיר של המסך.
חשיפה לאלימות
חשיפה לאלימות מייצרת עם הזמן מצד אחד גירוי על ידי אלימות ומצד שני קהות חושים לגביה. הצופה מתרגל לראות אלימות, דם, פציעות, יחס מחפיץ כלפי אנשים או בעלי חיים. הקישור למציאות נעשה באופן לא מודע.
חשיפה לכובד המשקל של החיים
ילדים נחשפים גם בבית הספר, באמצעי התקשורת ובבית לשאלות על הקיום האנושי החל מבעיות בטחוניות, קיימות ושימור כדור הארץ, סבל של אוכלוסיות, התעללות בבעלי חיים וכדומה. אולם ברשת אנחנו נחשפים של תכנים אלה בכמויות גדולות, כולל מראות קשים, מכלול דעות שחלקן לא מושכלות, לא מובעות באופן ברור ואף נאמרות תוך התלהמות. כמו סערת יצרים.
אלה גורמים לא רק להטלת מעמסה רגשית כבדה על צעירים ועל מבוגרים, אלא גם משנה את האופן בו מתנהל שיח בנושאים בעלי חשיבות כאלה, האופן בו מתנהל שיח בכלל בו יש חילוקי דעות.
יתרה מזאת, לצד המעמסה הרגשית, לא פעם נוצרים גם גירוי וסקרנות אל מול זוועות. כתבות בסגנון "הוא ראה כלבון בפינה ולא תאמינו מה ראה כשניסה להצילו…."מפתות את הקורא וחושפות בעיניו לא פעם דברים קשים או מעוותים הפועלים בדיוק על היצרים אותם החברה מנסה לרסן. הדבר גורם לא רק לחשיפה ועוררות אלא גם לרגשי אשם.
חשיפה לתכנים בעייתיים נוספים
הרשת מאפשרת חשיפה לתכנים כמו המלצות איך להתאבד, איך להיות אנורקטי/ת, איך לרצוח, איך לאנוס, איך להשיג או לייצר סמים.
לקיחת אחריות מדומה
שיתוף , חתימה על עצומות, דיבור על דברים שראינו מחליפים לא פעם את הפעולה האמיתית. זה אל אומר שהם לאחשובים או לא מעצבים דעת הקהל (ראה האמירה הקודמת על חשיפה לתכנים) אבל, לא פעם זה משאיר אותנו בכורסא.
אי לקיחת אחריות והסתתרות מאחורי המסך
להסתכל לאדם בעיניים, לפגוע בו במודע ואז לראות מה זה עושה – חוויה לא קלה שרובנו נמנעים ממנה. מי שאינו סדיסט לא נהנה לראות את האחר סובל.
אולם מאחורי המסך, כשאין לנו את הצורך להביט בעיניים או לראות במיידי את הפגיעה שיצרנו, קל יותר לפגוע.
יתרה מזאת, אם הפגיעה נעשית במרחב קבוצתי עם חלוקת אחריות על כלל חברי הקבוצה, זה מקל עלינו עוד יותר לפגוע.
לפעמים זה אפילו יטשטש לנו את ההבנה שאנחנו פוגעים. כי כולם עושים את זה, כי זה מקובל. כי כל פעם פוגעים במישהו אחר.
לכן נראה למשל שבני זוג נפרדים בהודעה, אנשים מפוטרים בהודעה, וזה מעבר להתנכלויות חברתיות ברורות בקרב ילדים או שיימינג מודע ברשתות החברתיות.
זהות בדויה
הזהות הבדויה אותה כל אחד יכול לייצר ברשת, לא רק מאפשרת לנו לנהל תקשורת שקרית, פגוע באחרים, לדבר בשם מישהו ולייצר פגיעה.
היא לפעמים פוגעת בעיקר בנו. כי אם אני מייצרת פרופיל שאינו נאמן למציאות ומפתחת קשר אמיתי עם מישהו ובשלב כלשהו רוצה לעבור ליחסים מעבר לרשת, עלי להתמודדות עם חשיפת הזהות האמיתית שלי.
כלומר לפעמים אי אמירת האמת או אי דיוק בפרטים מפתה ונראה זמין ומזמין אבל השאלה מה קורה כשצריך לחבור אל המציאות שמחוץ לרשת.
תפוצה ותעוד לתמיד
אנשים מאז ומתמיד וסביר להניח שגם בעתיד יריבו, יעליבו, ולא יסכימו ביניהם על הכל.
אולם דברים בין שני אנשים או אפילו בקבוצה, אין להם משקל דומה לדברים שמופצים ברשת.
יתרה מזאת, אנשים משתנים, אולם מה שהועלה לרשת נשאר בה ויוכל לפגוש אותנו גם בעתיד.
הוא זמין לכל אחד ובכל זמן.
לכן חומרים שמועלים יכולים לפגוע בנולא רק רגשית חברתית ברגע נתון, אלא גם לפגוע לנו ביכולת להתקבל לעבודה בעתיד, לתפקיד בצבא, או אפילו ישמשו כדי להשפיל אותנו או את ילדינו.
צורת התקשורת – קצרה וחסרת רגש
הכותרת אינה מדויקת. תמונות, אימוגים, ואפילו ניסוחים מודעים, באים לנסות ולתת לזה מענה. אולם התקשורת עדיין קצרה, מוגבלת, ללא הבעות פנים מדויקות, חשופה לאי הבנות ולקריאה לא נכונה.
כשאנו מתרגלים לתקשורת קצרה , חסרת רגש ולא ישירה (בלי להסתכל בלבן של העיניים) קשה לנו לעבור לתקשורת בין אישית בלתי אמצעית.
אנחנו ידועים לומר כיום שאנשים נמנעים לא פעם לעבור לשיחה טלפונית, או למפגש בין אישי גם כשהדבר מתבקש.
FOMO – הצורך להיות מחובר כל הזמן
הרשת פעילה כל הזמן. וככל שיש לנו יותר קבוצות ויותר אנשי קשר, עולה הסיכוי שמשהו קורה, גם אם חסר ערך, בכל רגע נתון.
אנשים כיום חווים מצוקה מעצם המחשבה שהם לא מחוברים ולא יודעים מה קורה, על מה מדברים, אם מתרחש משהו חשוב, מה הם מפסידים.
דכאון הפייסבוק
למרות שמו הוא לא מתייחס כמובן רק לפייסבוק אלא לכל מרחב שיתופי.
כולנו בוררים מה נעלה לרשת.
יש מצבים ובעיקר מרחבים בהם באמת אנשים מעלים את הקשיים שלהם ומדברים על דכאון ורצון למות, הקושי להיות עם נטיה מינית מסוימת ועוד.
אולם רוב האנשים רוב הזמן בוחרים להציג את הצד היפה של החיים. תמונות מטיולים, תמונות מחמיאות, אוכל טעים ומוגש יפה, הכלב החמוד שלהם, עומדים על במה ומרצים, בישיבה מכובדת, תמונה רומנטית וכדומה.
המשתמש הפרטי שחשוף לכל אלה, מקבל שלא במודע, את ההרגשה שככה נראים החיים של האחרים. זאת למרות שלמעשה הוא יודע שגם הוא מעלה את הצדדים האלה בחייו.
אצל ילדים מצטרפת לכך התחושה שהאחרים כל הזמן יחד ועושים דברים יחד. כלומר גם חיי החברה שלהם הרבה יותר מוצלחים משלו ולמעשה אולי הוא אפילו לא ממש מקובל חברתית.
תלות בתגובות
לייקים, שיתופים, תגובות, כולנו מחכים להם. שלחנו או העלינו משהו ואנחנו מחכים לתגובה.
זה טבעי בדיוק כשם שאם נראה למישהו דבר מה או נפנה אליו בשיחה ישירה נצפה שיגיג. אולם בקרב ילדים זה הופך להיות חלק מבניית הערך העצמי והזהות העצמית הנבנים על בסיס תגובות קבוצת השווים.
הפרדה במפגש חברתי
בסיטואציות חברתיות בהן יושבים מספר ילדים, לא פעם נראה שכל אחד יושב עם הטלפון שלו. במקום שתהיה איטנראקציה ישירה לא אמצעית הילדים שקועים על אחד במסך שלו. גם אם הם משחקים משחק משותף, או מראים זה לזה דברים או מתקשרים זה עם זה רק דקך המסך זה עדיין פוגע במיומנויות של תקשורת בין אישית לא אמצעית.
בנוסף כאשר צעירים מגיעים למפגשים חברתיים מביכים כמו קובצה שהם עוד לא מכירים טוב, הם ייטו לברוח אל המסכים במקום לייצר אינטראקציה. הדבר פוגע ברכישת מסוגלות חברתית, התמודדות עם מבוכה ויצירת קשרים ראשוניים.
הרצון לתעד ולצלם מחליף את החוויה
תיעוד והרצון ליצור זכרון ולשמר הם טבעיים. זה נעים להראות לאחרים , זה נעים לחזור אל התמונות וגם עצם פעולת התיעוד מקבעת יותר את הזכרון של החוויה.
אולם כיום התיעוד תופס לפעמים את מקום החוויה. במקום להביט בנוף, להנות מהאוכל והחברה, החוויה המרכזית היא היכולת לצלם ולשתף… ואז לחכות לתגובות של האחרים.
אשלית ביטחון שיש למבוגרים
הורים לא פעם מאפשרים לילדים דברים בהסתמך על כך שהם יהיו זמינים בטלפון. הקשר הטלפוני מייצר אשליה של שליטה ובטחון, של "אני שם איתו". למעשה, אם לילד יקרה משהו ההורה לא שם. יש דברים שכן, אם הילדים מתבלבלים בדרך נוכל להנחות אותם, אם הם מפחדים לישון אצל חבר אולי נוכל להרגיע אותם לעזור להם להתגבר. אבל בהרבה דברים לא נוכל לעזור.
יתרה מזאת, לפעמים אשליית השליטה והביטחון דווקא פוגעת ביכולת לשחרר וביכולת של הילדים לפתח עצמאות ויכולת להתמודד. ההורה מעורב בהכל, מכניס את הרגשות שלו ולא מאפשר לילד לזהות במדויק את הרגשות של עצמו. גם הילד מתרגל שההורה זמין ויכול לבוא לעזרתו, לקחת אותו הביתה בכל רגע וזה מונע ממנו את ההשקעה הנדרשת בלהתמודד ולגלות שהוא יכול.
התרגלות לשפה והתנהלות כמו במשחק
תקשורת ללא סימני פיסוק, מילות גנאי מקובלות כמו הומו שמקובלות, הודעות ללא פתיחה וסיום שמסמנים נימוס בסיסי ומרכחים את דברים.
ביטויים ממשחקים – כמו תתאבד (כשהדמות שלי לא מוצלחת אני יכולה להרוג אותה וליצור לעצמי דמות חדשה) וגם התרגלות לתפיסה לפיה אם דמות לא מוצלחת מחליפים אותה.
כל אלה משפיעים באופן לא מודע על התפיסות שלנו. הם גם גורמים לנו להתרגל לביטויים שאמורים להוות גבול או נורה אדומה.
קושי להיות ממוקדים בדבר אחד ולאורך זמן
ילדים יושבים עם הטלפון מול הטלווזיה, מבוגרים יושבים עם הטלפון בישיבות, רבים יושבים איתו בשולחן האוכל, במפגש חברים, ברכב.
מעבר לבעיה הבטיחותית ברכב במידה ומדובר בנהג, הנוכחית המתמדת של הטלפון, ההתמכרות שלנו לכל מה שמוסבר מעלה, מקשה עלינו לתת את עצמנו באופן מלא ומוחלט לדבר או אדם אחד ברגע נתון. זה לא תמיד נדרש אבל זו יכולת בסיסית שחשוב לפתח. היכולת להיות בהקשבה מלאה, להיות ממוקד רגשית בדבר או אדם אחד, היא שמאפשרת לנו קשרים עמוקים יותר, חוויה של אכפתיות, חשיבה מעמיקה, מיומנויות למידה ותקשורת וחיבור רגשי.
אומרים שאנחנו הישראלים חברה חסרת גבולות. אין לנו גבול למדינה, אין גבול לחוצפה שלנו 🙂 אין לנו גבולות ביחסים במובן של פנייה לא רשמית בשמות פרטיים כולם אחי וכולם סחבקים.
אולם החיבור למסך מטשטש את הגבולות גם בין פעולות, מרחבים, חשיבה וחיבור רגשי – אנחנו מתקשים להיות ממוקדים. ושי דברים בחיים שמצריכים מיקוד מלא.
הסתמכות יתר על הרשת ואובדן יכולות או שיקול דעת
אין ספק שווייז היא אחת ההמצאות! אבל כשוויז גורמת לנו לא לדעת לקרוא מפה, לא לאמן את התפיסה המרחבית שלנו,להסיר אחריות ולסמוך עליה – היא הופכת לבעיה. כי הסוללה עשויה להגמר, יכול להיות שלא תהיה קליטה וגם , לפעמים וווייז טועה!!! לא מבינה נכון מיקום למשל.
הויתור על שיקול הדעת והיכולת לבצע את הפעעולות במידת הנדרש בלי ווייז היא בעייתית.
וזו רק דוגמא אחת.
גם ההנחה המודרנית כל כך שכל המידע זמין ולכן אין צור ללממוד אותו נכונה במידה. כי זה נכון שבגדול המידע זמין,אבל גם עיבוד המידע, חיבור המידע, זמן בו המידע שוקע אצלנו , כל אלהמשמעותיים למה נוכל לעשות עם המידע. וגם בעיות של חשמל או תקשורת יכולים להפוך את המידע ללא זמין. תארו לכם שמנתח או טייס לא היו יכולים לבצע את עבודתם אם הרשת נופלת באמצע הטיסה או הניתוח.
רצון בגירוי ושינוי תמידיים
האפליקציה הבאה, הסלולארי החדש, הפונקציה הבאה שהטלפון או המחשב יכולים למלא. אנחנו מחכים לזה, משדרגים ומחליפים כל הזמן. גם התכנים משתנים כל הזמן. המחש ב הנייח הפך לנייד, הפייסבוק התחלףבמקומו החברתי מילדים למבוגרים ואצל הילדים זה עבר לווטסאפ, אינטוש, סנפ צאט, מיוזקלי, וסביר להניח שברגע זה מכינים את הדבר הבא. משחקי המחשב משתנים גם הם. מה שהיה אתמול בפייסבוק, בשל הצפת הפוסטים נתקשה למצוא מחר.
אם אין בגדים שאני רוצה בחנות אני אזמין מאתר בחול. אם אין לידי מישהו שמוצא חן בעיני אני אכנס לאתרי הכרות. ההיצע, התחלופה, הזמינות משכרים כמעט.
אלה משפיעים על התפיסות שלנו הכל נראה לנו אפשרי, הכל נראה לנו בהישג יד והכל נראה לנו כבר תחלופה.
רק בחיים זה לא תמיד ככה.
החל משמלה שהזמנתי ולאי יושבת עלי יפה, ועד אנשים שהכרתי באתרי הכרות ולא היו מה שציפיתי או שאני לא מצאתי חן בעיניהם.
ותחושת התחלופה לא מייצרת התמדה, נאמנות, רצון להשקיע, להכניס את עצמי עד הסוף. לא מלמדת אותנו להתפשר, להתסגל לקבל את מגבלות המציאות ומייצרת אשליה שלא תואמת את המציאות. כי לא, לא הכל באמת נמצא שם וזה לא קל להחלי בני זוג גם אם יש על המסך עוד מליון פוטנציאליים.
בנוסף, בשל הגירוי התמידי והמהיר, יש לילדים קושי להכיל שעמום.
מרחבים שונים מנסים להגיע אל הילדים באמצעות הטכנולוגיה – עבודה אינטראקטיבית במחשב, מצגות, סרטונים, תלת מימד, אפקטים מיוחדים במצגות, חידונים אינטרנטיים ועוד.
זה טוב שיש לנו את האפשרות לגוון ולהמחיש, אולם כשזה מייצר תלות באמצעים אלהזה מייצר את הפגיעה ביכולת להיות בהקשבה ואפילו חשיבה, ללא אוסף הגירויים.
זה פוגע גם ביכולת להתנהל באיפוק, להכיל דיון בו אנשים שונים מדברים, בקצב שונה, עם דעות שונות ולא באופן שמותאם אל העצמי כל הזמן במאה אחוז.
טשטוש גבולות
טשטוש הגבולות מתבטא ברמות רמות.
מבוגרים ילדים: אם נחזור להתחלה, הרי שהחשיפה לאותם תכנים מייצרת דומות ושותפות.
סמכות הורית וחוכמת זקני העדה: השליטה המעשית טכנולוגית של הילדים שעולה לפעמים (וחשוב לציין שלא תמיד ולא בהכל למרות מה שנדמה לנו) על המיומנויות הטכנולוגיות של המבוגרים, מערערת את הבטחון של המבוגרים ביכולת שלהם לחנך וללמד, לתרום לילדים. הם טועים וחושבים שהילדים חכמים יותר כיום. הם לא. הם בעלי מיומנות שהמבוגרים של היום לא גדלו עליה. זה לא אומר שיש להם את ההבנה ושיקול הדעת של המבוגרים.
מציאות ומציאות וירטואלית: חזרו אחורה – אשליית הזמינות, איך אנחנו חושבים שנראים החיים של אחרים, כמה אנחנו מודעים להשלכות של מה שקורה ברשת על מה שיקרה לנו בחיים, שפה ועוד.
ולסיום נזכיר רק את הקרינה. ואת ההתעסקות בטלפון בזמן נהיגה. 🙂