כתבה: תמי גור

אלוהים תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר, את הכוח לקבל את מה שאי אפשר לשנות ואת החוכמה להבדיל בין השניים.

דיאדורנט, משקל עודף, שערות ברגליים, לבוש

הם לא יוצאים עם חברים, חברים שאנחנו לא אוהבים, ישיבה מוגזמת (בעיננו) בבתי קפה

הכנת שעורי בית, בחירת מגמה, פסיכומטרי תוך כדי תיכון, כושר קרבי, לסיים תואר…

 

אחת הדילמות שמלווה את ההורות לכל אורכה היא כמה לשחרר וכמה להחזיק.

למעשה יש בה שתי שאלות:

  1. איפה עובר הגבול הדק בין התפקיד ההורי של חינוך, במידה מסוימת עיצוב הילדים או הדרכתם, לבין קבלת הילדים כמו שהם. ההבנה שהם יעשו דברים אחרת מאתנו, יבחרו בחירות שלא היינו בוחרים וזה בסדר כי זה מה שמתאים להם.
  2. איפה עובר הגבול הדק בין התפקיד ההורי לבין העברת האחריות אליהם, לתת להם להתנסות ולתרגל, וגם ההבנה שחלק מהפוטנציאל הוא לא רק יכולת שכלית/פיזית/חברתית אלא היכולת להתמיד, להתארגן, להעז או להתמודד עם קושי.

בדברים מסוימים זה קל יותר באחרים קשה. בעיקר אם יש לזה מחיר – אם זה ישפיע על מצבם החברתי, או התפקיד בצבא או היכולת להתפרנס וכמובן פגיעה פיזית. פה מעבר לדעות והעדפות אישיות,  יש פחד אמתי מכאב.

האמת שאין איזו תשובה ברורה חד משמעית שאני יכולה להציע. כי זה תמיד יהיה איזונים מורכבים בין שיקולים ובין הדמויות בהן מדובר.

אולי כמה דברם שיכולים לסייע בקבלת ההחלטה:

  1. לזהות במדויק מה מפריע לנו. גם להבין מה זה עושה לנו רגשית כדי שנוכל לנהל את הרגש ולא שהוא ינהל אותנו.
  2. לשאול את עצמנו האם אנחנו בהכרח יודעים מה נכון. האם מדובר במשהו שהוא שאלה של טעם, או כי ככה אנחנו רגילים או אולי ככה היה כשאנחנו גדלנו, אולי הבניות חברתיות שבמחשבה שנייה אנחנו יודעות שכבר היום בשינוי במידה מסוימת? או שמדובר במשהו שאנחנו יכולות.ים להביא טיעונים מבוססים עובדות ונתונים?
  3. האם מדובר במשהו ערכי מוסרי?
  4. האם לבחירה שלהם יהיה מחיר כבד או ארוך טווח, הפיך או בלתי הפיך?

והשאלה החשובה ביותר – האם ההתנהלות שלנו מעצימה אותם, מגדילה את תחושת המסוגלות שלהם,  גם אם היא לא נעימה, או שהיא פוגעת בתחושת המסוגלות ובדימוי העצמי שיש להם.

אנחנו יכולים לנסות לשים את עצמנו בנעליים שלהם ולשאול – אם חברה או המנהלת שלי הייתה נותנת לי ביקורת כזו, האם זה לא נעים אבל הייתי לומדת מזה וצומחת או שזה רק היה מקטין אותי?

המפתח לכל בחירה, הצלחה, העזה שכוללת בהכרח את ההעזה להיכשל, הוא דימוי עצמי חיובי שכולל תחושת מסוגלות.

לכן, לפעמים הילדים צריכים הכוונה. לפעמים הם צריכים שממש נדחוף אותם קדימה, לפעמים הם צריכים עזרה ממשית בדברים שקשים להם או שהם עוד לא מיומנים בהם. אבל נדיר שהתוצאות אליהן אנחנו חותרים חשובות יותר מדימוי עצמי.

השאיפה שלנו היא לגדל ילדים שיכולים לבחור לא לצאת לבלות עם חברים ולהרגיש שכשירצו יוכלו. ככה לא רק שיהיו להם אנשים שטובים להם בחיים אלא ככה כשכולם יקפצו מהגג הם יוכלו להביט על הנוף ולהגיד, אני לא.

השאיפה שלנו היא לגדל ילדים שאולי לא עושים שעורי בית אבל יגדלו בתחושת מסוגלות וכשיהיה להם ברור מה הם רוצים הם ירגישו שהם מסוגלים לצעוד את המסלול שיביא אותם לשם.

אז אין תשובות קלות, אבל יש שאלות עזר ותמיד תמיד המוקד הוא חיזוק הדימוי העצמי ותחושת המסוגלות.